קטלוג תערוכת אינפיניטי-אילים - אינפיניטי

קטלוג תערוכת אינפיניטי-אילים

לתמונות מערב הפתיחה לחץ כאן >> 



קטלוג תערוכת אוסף אינפיניטי-אילים מאת ד"ר רות קמחי-אוצרת האוסף

"אוסף אינפיניטי-אילים" הינו אוסף של תעודות היסטוריות המאיר את הפעילות הכלכלית והפיננסית בארץ-ישראל מתחילת המאה העשרים ובעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. האוסף מכיל תעודות שונות, מניות, אגרות חוב, מלוות מדינה ומלוות עירוניים, פוליסות ביטוח מהתקופה ההיא, תרומות למוסדות הלאומיים ותרומות לעניים ועוד. כל אלה הינם מניפה רחבה של מסמכים המעידים הן על הפעילות הכלכלית והן על הקשרים חברתיים ודמוגרפיים.
העליות השונות לארץ-ישראל שינו את הדמוגרפיה היהודית בארץ, ועד שנות השלושים של המאה שעברה פעלו בארץ למעלה ממאה בנקים ועוד עשרות מוסדות פיננסיים שונים. בשנות העשרים קמו מוסדות פיננסיים קטנים, מקומיים ומעמדיים, ובשנות השלושים הוקמו עשרות קופות של הלוואה וחיסכון בישובים שונים בארץ ,אשר במשך השנים התמזגו בתוך הבנקים המובילים. 

מניות ואגרות חוב של בנקים ומוסדות פיננסיים

בארץ-ישראל, בשנים שבין 1918 ל-1947 הוקמו עשרות אגודות שיתופיות, שבשמן כלול השם "בנק" או "אוצר" כמילה נרדפת לבנק. זאת בנוסף לעשרות רבות של חברות פיננסיות ל"הלוואה וחיסכון" וחברות "אשראי וחיסכון" שנוסדו כמעט בכל עיר, מושבה ומושב בארץ-ישראל.

שנות ה-30 היו תור הזהב של הבנקים בישראל. בעיקר בזכות העלייה החמישית-עלייה בורגנית-עירונית שכללה גם כמה בנקאים בולטים. בשנת 1934 לדוגמה, פעלו בארץ 83 מוסדות בנקאיים, כולל בנקים מסחריים (מתוכם 9 בנקים זרים), בנקים לאשראי ואגודות שיתופיות לאשראי. 36 מבין הבנקים היו קטנטנים, בעלי הון נפרע של פחות מ-10,000 לא"י.

ריבוי זה לא יכול היה להחזיק מעמד, והמשברים הבינלאומיים של שנות ה-30 חיסלו חלק גדול מאותם בנקים. השמועות על כוונת איטליה לפלוש לחבש (אתיופיה) בסתיו 1935, גרמו להתנפלות על הבנקים ולמשיכת פיקדונות מהם. שני הבנקים הגדולים, אנגלו-פלשתינה וברקליס, סייעו חלקית לבנקים הקטנים לעמוד במשבר, אך תוצאותיו ניכרו בשנים שלאחר מכן.
בעקבות המשבר מינתה ממשלת המנדט, בודק שהגיע מלונדון והמלצותיו הוצגו ב-1938. ההמלצה המרכזית הייתה להגביל את פעילותם של בנקים שהונם העצמי היה נמוך מ-25,000 לא"י ולמנוע לחלוטין הקמת בנקים בעלי הון קטן. למגבלות הרגולטוריות נוספו ענני המלחמה שהלכו והתקררו בשמי אירופה, ובשנת 1938 לבדה נסגרו 25 בנקים. בסוף 1941 נותרו בישראל 27 בנקים מסחריים בלבד.
חלקם של הבנקים פועלים עד היום. חלקם היו אגודות אשראי שמילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות ההתיישבות החקלאית בתקופה הנתונה, והיו גם בנקים שנעלמו והותירו אחריהם רק תעודות.

Jewish Colonial Trust - אוצר התיישבות היהודים בע"מ

 

בעקבות החלטת הקונגרס הציוני השני נוסדה בשנת 1899 חברת אוצר התיישבות היהודים במטרה  לשמש כמכשיר הפיננסי והבנק המרכזי של התנועה הציונית. החברה נרשמה בלונדון, עם מרכזי גיוס כספים בקהילות היהודיות המרכזיות באירופה ובאמריקה.

החברה הנפיקה בתחילת המאה העשרים כ-250,000 מניות בערך נקוב של לירה שטרלינג אחת לכל מניה. תעודות החברה הודפסו בווינה, אוסטריה, והונפקו בין השנים 1900-1904. מרבית התעודות הינן מהשנים 1901 ו-1902 ומעט מהן משנת 1900. בתעודה ניתן לראות את רשימת חברי מועצת החברה, ובראשם ד"ר תיאודור הרצל, לאחר מכן רשימת חברי מועצת המנהלים, בראשותו של דוד וולפסון. על התעודה עצמה הדפסת חופה של מפת ארץ ישראל ועליה יישובים עבריים (המסומנים במגן דוד). בארבעת קצוות התעודה תמונות של פעולות המאפיינות היישוב היהודי בארץ ישראל: חקלאות, תעשיה, נמל ומתפללים בכותל המערבי. בשולי התעודה קופונים (ספחים) ממוספרים, לצורך קבלת דיבידנדים.

תפקידיה של החברה התבטאו בתחום המדיני- רכישת זיכיון להתיישבות בארץ-ישראל מידי השלטון העותומני, ובתחום הפיננסי - מתן אשראי להקמת המפעל הציוני בארץ-ישראל. החברה יסדה מספר חברות בנות וביניהן חברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק), שהפכה לבנק אנגלו פלשתינה (ב.א.פ.) ולאחר מכן לבנק לאומי לישראל בע"מ (ראו להלן).

מאז אמצע שנות השלושים הפכה אוצר התיישבות היהודים לחברת החזקות ובשנות ה-50 נרשמה כחברה ישראלית - אוצר התיישבות היהודים בע"מ.

בתערוכה מוצגת מניה מההנפקה הראשונה ב-1902 ומניה מאוחרת יותר מ-1964.


 

 

חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ [אפ"ק] 

ב- 27.2.1902, ביוזמתו של הרצל, הוקמה בלונדון חברה בת של אוצר התיישבות היהודים בשם חברת אנגליה פלשתינה, שנועדה לפעול כבנק בארץ ישראל. הון המניות שלה היה 50,000 ליש"ט וכמנהלה התמנה זלמן דוד ליבונטין (זד"ל), איש "חובבי ציון" ואחד ממייסדי ראשון לציון. הכינוי השגור לבנק ביישוב היה אפ"ק – ראשי תיבות לשמו הרשמי באנגלית Anglo-Palestine Company.  

בתחילת הדרך, השלטונות העותומניים הצרו את צעדיו כיוון שראו בו ביטוי ללאומיות היהודית. בנוסף, היישוב היהודי, שהיה אמון זמן רב על תמיכות ונדבות, לא היה מורגל להחזיר הלוואות. למרות זאת, הבנק התפתח ובאוגוסט 1903 פתח את סניפו הראשון ביפו. ב- 1904 נפתח סניף בירושלים, כשנתיים לאחר מכן בביירות ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפתחו סניפים נוספים בחברון, חיפה, צפת, טבריה ועזה.  

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, השלטונות הטורקיים, שהיו במצב מלחמה עם אנגליה, הורו על הפסקת פעילותו של הבנק, וליבונטין, נתין רוסיה (גם היא אויבתה של טורקיה), הוגלה מצריימה, שם הקים סניף באלכסנדריה. בארץ, המשיך אליעזר זיגפריד הופיין, סגנו של ליבונטין (שהיה נתין הולנד הנייטראלית), לנהל את הבנק מן הקונסוליה הספרדית בירושלים.

בשנת 1923 פתח הבנק את סניפו הראשון בתל אביב ובשנת 1932 הועברה לשם הנהלת הבנק.  

ליבונטין ניהל את הבנק במשך כ- 22 שנה, עד סוף שנת 1924. לאחר פרישתו מונה א"ז הופיין לעמוד בראש הבנק. הופיין החזיק בתואר מנכ"ל עד 1947, אז מונה ליו"ר מועצת המנהלים.

מאז הקמתו, דבק הבנק בייעודו, כפי שנקבע על ידי הרצל: הוא יזם ותמך במפעלים ציוניים חשובים. בשנותיו הראשונות גיבה אפ"ק, פיננסית, את האגודות השיתופיות לאשראי שמילאו תפקיד מכריע בביסוס ההתיישבות. בשנת 1909 העניק הבנק את הערבויות החיוניות להקמת העיר תל אביב. בעת מלחמת העולם הראשונה, בהעדר אמצעי תשלום מספיקים, הנפיק הבנק "שיקים רשומים" שהיוו תחליף לכסף, ואפשרו את המשך הפעילות הכלכלית בא"י. לקראת סוף המלחמה רכש אפ"ק את אדמות הכרמל, בשטרות הכסף הטורקיים שהחזיק, ואשר עמדו לאבד כליל את ערכם עם התקדמות הצבא הבריטי. בתקופת המנדט הבריטי העניק הבנק את המימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1931 שינה אפ"ק את שמו לבנק אנגלו-פלשתינה בע"מ (ב.א.פ). 

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1909.

בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ – ב.א.פ.

בשנת 1931 שינה אפ"ק את שמו לבנק אנגלו-פלשתינה בע"מ. לאחר שאוצר התיישבות היהודים חדל מפעילות בנקאית והפך בראשית 1934 לחברת אחזקות בלבד, גדלה עצמאותו של הבנק. לבנק היה מוניטין רב בקהילייה הבנקאית הבינלאומית וזה אפשר לו, בשנת 1934, להשיג מחברת ללוידס הבריטית, מימון בסכום של חצי מיליון ליש"ט לפעילות הסוכנות היהודית בא"י. בשנת 1936, בגלל חרם סוורי נמל יפו הערבי, הוחלט להקים נמל בתל-אביב. להקמת הנמל נרשמה חברה בשם אוצר מפעלי ים שנוסדה על-ידי ב.א.פ. בעת מלחמת העולם השנייה סייע הבנק רבות לענפים שונים במשק. הבנק תמך בענף ההדרים שנותק מאירופה ואפשר את הנחת היסודות לענף ליטוש היהלומים.

בתקופה שבין סיום השלטון הבריטי וייצובה של המערכת הצבאית והכלכלית של מדינת ישראל. הבנק ארגן קווי אשראי חיוניים מחו"ל עבור המדינה והצבא שבדרך, והקים את המערכת המוניטארית. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בה' באייר תש"ח, מנהלת העם שעמדה בראש המדינה שבדרך, הפקידה את הטיפול בהדפסת והנפקת השטרות הראשונים בידי בנק אנגלו-פלשתינה. קשריו האישיים של א"ז הופיין בארה"ב אפשרו את הזמנת שטרות הכסף הראשונים של המדינה ממדפיס אמריקאי. על השטרות התנוססו השם בנק אנגלו-פלשתינה וחתימותיהם של א"ז הופיין, יו"ר מועצת המנהלים וד"ר אהרון בארט, מנכ"ל הבנק. 

ב-17.8.1948 נחתמה אמנה רשמית בין הממשלה הזמנית ובין הבנק, שקבעה שבנק אנגלו-פלשתינה הוא הסוכן הכספי של מדינת ישראל. למחרת החתימה על האמנה החלו בהחלפת השטרות המנדטוריים בשטרות שהגיעו מארה"ב.  שמו הטוב של הבנק מסביר את ההצלחה המלאה של המרת שטרות הכסף של מועצת המטבע הבריטית בשטרות שלא נשאו אפילו שם של מדינה.

הסדרה השנייה של השטרות, שהונפקה ב- 23.5.1952, כבר נשאה את השם בנק לאומי לישראל. כל נכסיו והתחייבויותיו של בנק אנגלו-פלשתינה הועברו לבנק לאומי.

המשיכה לפעול חברת ההשקעות הראשונה שהקים הבנק שנקראה ב.א.פ. להשקעות בע"מ. מניותיה הונפקו לראשונה בשנת 1945 ב"לשכת החליפין", היא אמה-הורתה של הבורסה. חברות ההשקעה של הבנקים נועדו לרכז את אחזקותיהם בתחומים שאינם בנקאיים, וחברת ב.א.פ. בלטה בכך שפיזרה את הונה בשורה ארוכה של תחומים. ב-1948 רכשה ב.א.פ. מניות בהנפקות של חברת הטקסטיל "אתא", של חברת הנדל"ן "הכשרת הישוב" וחברות אחרות. החברה רכשה גם סכומים ניכרים מן המלווה הלאומי שהוציאה המדינה בחודשיה הראשונים למימון צרכיה הדחופים.

בתערוכה מוצגת מנייה של החברה משנת 1954.


בנק לאומי לישראל בע"מ.  

בשנת 1950, שנתיים לאחר קום המדינה, נרשמו בתל אביב שתי חברות: אוצר התיישבות היהודים בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ. לבנק לאומי הועברו כל הנכסים וההתחייבויות של בנק אנגלו-פלשתינה.  ב- 1.5.1951 נפתחו בארץ כל סניפי הבנק בשמו החדש.

ב- 23.5.1952, בנק לאומי הנפיק סדרת שטרות חדשה דומים דמיון רב לאלה של סדרת אנגלו-פלשתינה. המטבע החדש נקרא: "לירה ישראלית". כדי להבטיח הפרדה בין עסקי הבנק לענייני המטבע, הוקמה בבנק מחלקה מיוחדת, "מחלקת ההוצאה", שהופקדה על הנפקת והדפסת הכסף.

המחלקה, בראשותו של ד"ר ארנסט להמן, המשיכה בפעולתה עד כינונו של בנק ישראל בסוף 1954. עם הקמת בנק ישראל, שוחרר בנק לאומי מתפקידו כבנק מרכזי של המדינה והתפנה לפעילות בנקאית קלאסית. גם בתקופה זו שם הבנק לעיתים קרובות, את השיקול הלאומי לפני השיקול העסקי. כך למשל, עם גלי העלייה הגדולה בשנות החמישים, הקים הבנק רשת של מאות סניפים בפריסה רחבה, לעזרת התושבים החדשים.

השליטה של אוצר התיישבות היהודים בע"מ בבנק לאומי לישראל נמשכה עד משבר מניות הבנקים בשנת 1983.

בתערוכה מוצגת מניה של בנק לאומי משנת 1968. 

בנק קלינגר - בנק קרדיט ישראל בע"מ 

תחילתו של בנק קרדיט ישראל בע"מ בבנק קלינגר, שהיה הבנק היהודי השני בארץ ישראל: הראשון היה של משפחת ולירו בירושלים, אשר התקיים משלהי המאה ה-19 ועד 1914. אליהו קלינגר הקים את הבנק שלו בצפת בשנת 1901, עוד לפני שבנק אנגלו- פלשתינה הוקם בלונדון. גם כאשר פתח אפ"ק בשנת 1908 את סניפו בצפת, המשיך בנק קלינגר לשגשג.

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה הקפיאה האימפריה העות'מאנית את פעילות הבנקים ואסרה על המסחר בזהב. כדי לאפשר את הפעילות הכלכלית, התירה הממשלה לחלק מהבנקים, ובהם בנק קלינגר, להנפיק שטרות משלהם. השטרות הודפסו בדפוס "הגליל" בצפת, היו בעלי גוון אדמדם- ורוד והבטיחו שהבנק ישלם את הסכום הנקוב בהם. כאשר הגיעו השטרות העות'מאניים הרשמיים, פרצה אינפלציה והשטרות של הבנקים איבדו 90% מערכם. אך כאשר הפשירו השלטונות את פיקדונות הזהב, שילם קלינגר ללקוחותיו לירה זהב תמורת כל לירה בשטרות שלו.
עם הכיבוש הבריטי התאוששו עסקי הבנק, שהתמנה לנציג של בנק ברקליס הבריטי. ואולם, במאורעות תרפ"ט (1929) הציתו המתפרעים את הבנק  והשטרות שהיו בכספת נשרפו. קלינגר לא הפסיק את הפעילות וחידש אותה למחרת בחדר במלון "הרצליה" בצפת. הבנק שרד גם את בהלת משיכת הפיקדונות של 1935 (מלחמת איטליה-חבש) וגם את משבר הבנקים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

 

דווקא מדינת ישראל הביאה לקיצו של הבנק, אשר לא יכול היה לעמוד בדרישותיו של בנק ישראל, ואליהו קלינגר ובנו מרדכי מכרו בסוף 1960 את הפעילות הבנקאית לבנק לאומי. את רישיונו קנו מספר משקיעים, אשר שינו את שמו ל"בנק המרכז", וכעבור שלושה חודשים, בהוראת בנק ישראל, שחשש מבלבול עם הבנק המרכזי (בנק ישראל עצמו), שינו שוב את שמו לבנק קרדיט ישראל. הבנק קרס בשנת 1967 כתוצאה מהמיתון הכבד של אותן שנים.

בתערוכה מוצגת מניה של בנק קרדיט ישראל משנת 1962.

הלוואה וחיסכון יפו ת"א בע"מ 

ב-1918 הוקמה הלוואה וחיסכון יפו תל-אביב, שהייתה ככל הנראה האגודה הקואופרטיבית הראשונה מסוגה שאחריה באו רבות אחרות ברחבי היישוב העברי. בשנה הראשונה היו בה 453 חברים, היה לה סניף בודד בדרך יפו- ת"א ומנהליה היו עסקנים ציוניים. רק עם הגידול במספר החברים ובפעילות גדל גם מספר הסניפים ואף התמנה מנהל מקצועי ראשון: יוסף ברגמן, עולה מרוסיה שהיה בנקאי במולדתו. אחד הרעיונות שהביאו איתו ברגמן היה עריכת  הגרלות פרסים בין המפקידים, אשר סייעו להגדיל בצורה ניכרת את מספרם. כך הגיע מספר חברי האגודה לעשרות אלפים, והיא צלחה בשלום את המשברים הגדולים שזעזעו את מערכת הבנקאות הארצישראלית בשנות ה-30.

עם הקמת המדינה היו בהלוואה וחיסכון 75,000 חברים ומבחינת ההון הייתה האגודה המוסד הבנקאי השלישי בגודלו בישראל (אחרי בנק ברקליס ובנק לאומי) ואולם, המגבלות הקואופרטיביות הפכו למכשול בלתי עביר, שכן החברים מצאו את עצמם ערבים להון הגדול פי עשרה מדמי החבר ששילמו. האגודה גם איבדה את יתרונה היחסי כאשר יתר הבנקים החלו לענות על צרכיהם של הלקוחות הקטנים. בשנת 1968 התמזג הלוואה וחיסכון עם בנק זרובבל, שהוקם כמוסד הבנקאי של האגודות השיתופיות במטרה לפעול בתחומים שהיו חסומים בפניהן לזמן קצר היה הבנק המאוחד לרביעי בגודלו בישראל. אך הוא לא החזיק מעמד. בשנת 1971 רכש בנק הפועלים את הלוואה וחיסכון. ו-37 סניפיו הפכו את בנק הפועלים לבעל מספר סניפים הגדול ביותר בארץ- 199. כעבור שנה רכש בנק לאומי את רישיונו של הלוואה וחיסכון ואת 11 הסניפים הנותרים, וכך בא הקץ על האגודה.

בתערוכה מוצגת תעודת פיקדון של האגודה משנת 1931

קופת עם בע"מ

הבנק נוסד בשנת 1918 כאגודה שיתופית בשם "הבנק הקואופרטיבי קופת עם א"י" ופעל עשרות שנים, עד שהתמזג עם בנק לאומי ומשנת 1982 חדל לפעול כתאגיד בנקאי. הבנק הוקם בעיקר כדי לסייע לאנשי המעמד הבינוני ביפו, בתל-אביב המתפתחת, בירושלים, בחיפה ובמושבות החקלאיות. בראשית דרכו נעזר הבנק, שקם כאגודה שיתופית, במאיר דיזנגוף לקבלת האישור הבריטי להקמת הבנק בארץ ישראל, שהייתה אז עדיין בגדר שטח כיבוש צבאי בריטי. דיזנגוף גם שימש כיו"ר הבנק בשנות העשרים.

התעודה הראשונה המוצגת בתערוכה הינה משנת 1939. בתעודה השנייה משנת 1954, מופיע על התעודה צילום של בנין. זהו משכנו של הבנק החל משנת 1938 ברחוב אחד העם 13.


בנק הפועלים בע"מ 

ב-29 באוקטובר 1919, בישיבת הוועד הפועל הציוני, הוחלט על הקמת בנק שיתנהל על ידי הפועלים ויעמוד לשירותן של כל קבוצות הפועלים המיוסדות על בסיס קואופרטיבי, בכל ענפי פעולתן.

בשנת 1921 הוקם בנק הפועלים בע"מ בתמיכתה של ההנהלה הציונית אשר השקיעה בבנק 50,000 ליש"ט, רוב הסכום שנדרש להקמתו. ההסתדרות רכשה את מאה מניות המייסדים שהבטיחו את שליטת ההסתדרות בו והוועד הפועל הציוני קיבל 43% בהנהלת הבנק. עיקרון זה של שליטת ההסתדרות, ובהמשך, חברת העובדים בבנק, למרות שרוב הונו בא ממקורות אחרים, נשמר כל השנים, אף כשעיקר ההון סופק על-ידי הציבור באמצעות הבורסה.

שנותיו הראשונות של הבנק היו שנים של משבר כלכלי באירופה וגם בארץ-ישראל. למרות הקשיים ניהל הבנק את פעילותו בהצלחה וסייע בפעילות הכלכלית וההתיישבותית של תנועת העבודה: מימון המשקים החקלאיים, סולל בונה, המשרד לעבודות ציבוריות הקואופרטיבים, המשביר, קופת חולים, מטבחי הפועלים ועוד. יוסף אהרונוביץ ניהל את הבנק בשנים 1937-1923 והשפיע במידה משמעותית על עיצוב דמותו ודרכו.

לאחר קום המדינה גרמו העלייה ההמונית ותנופת הפיתוח במדינת ישראל להתפתחות מואצת של בנק הפועלים ולחיזוקו כמכשיר הפיננסי של המשק ההסתדרותי והקואופרטיבי. בשנת 1969 החל הבנק לאחד את הזרועות הכספיות השונות של משק העובדים, ויצר בכך מערכת כספית מרכזית אחת גדולה ששירתה וגיבתה את משק העובדים וחברות גדולות אחרות במשק, ובמקביל שרתה גם את ציבור השכירים.

עם השנים, רכש בנק הפועלים את השליטה בבנקים קטנים רבים: בנק הלוואה וחסכוןבנק זרובבל, בנק יפת, אוצר החייל ואחרים, ונפתחו לו סניפים רבים ברחבי תבל. הבנק היה בבעלות ההסתדרות עד לשנת 1983 עת הולאם בעקבות משבר מניות הבנקים.

המניה המוצגת  בתערוכה היא משנת  1923 וחתומים עליה  יוסף שפרינצק ויוסף אהרונוביץ.



אגודה הדדית הלוואה וחסכון ירושלם בע"מ 

הוקמה במרס 1921 על-ידי איחוד של אגודות איכרים קטנות לאגודה של אשראי וחיסכון של ממש ("קופת הלוואה וחסכון"), שהעניקה שירותים פיננסיים לסוחרים, בעלי מלאכה ויזמים. מאוחר יותר שינתה שמה להלוואה וחסכון ירושלם, אגודה הדדית בע"מ. 

במרס 1974 נחתם הסכם משולש בין האגודה, בנק המזרחי המאוחד בע"מ ובנק לאומי לישראל בע"מ. לפי ההסכם  בנק המזרחי רכש את בנין האגודה בתל-אביב, ובנק לאומי רכש את עסקיה הבנקאיים של האגודה.

האגודה המשיכה להתקיים עבור חבריה בלבד (הלוואות ופרעונן) והייתה מסונפת ל"מרכז, ברית פיקוח של הקואופרציה האשראית בא"י, בע"מ".

בתערוכה מוצגת תעודת פיקדון של האגודה משנת 1930. מרדכי בן הלל הכהן, החתום על התעודה המוצגת, היה בין מייסדי הבנק.

קופת מלווה חקלאית, אגודה הדדית בע"מ 

נוסדה בשנת 1922 על-ידי הסתדרות החקלאים בפתח-תקוה. עם השנים שונה שמה מאגודה הדדית לחברה הדדית כפי שרשום במנייה משנת 1947 המוצגת פה. רישום מפת ארץ ישראל מופיע ברקע המניה.

בשנת 1972, עם הקמת הבנק הבינלאומי הראשון מוזגה החברה יחד עם עוד מספר מוסדות פיננסיים לתוך המוסד הבנקאי החדש.

 

בנק המזרחי בע"מ 

בנק המזרחי נוסד על ידי תנועת המזרחי העולמית בשנת 1923, בירושלים, במטרה להעניק סיוע כספי ולשמש מכשיר פיננסי למפעלים של יחידים ולמוסדות השייכים להסתדרות המזרחי.

הבנק הוקם עם הון התחלתי של 50,000 לירות מצריות וההון המונפק באותו שלב היה בערך של 100 מניות יסוד בנות לירה מצרית כל אחת ו-49,900 מניות רגילות בנות לירה מצרית כל אחת. מניות היסוד אמורות היו, על פי התקנון, להישאר ברשות הסתדרות המזרחי כדי להבטיח את המשך קיומו של המוסד. במשך שנות ה-20 המזרחי פעל רבות בשיווק מניות הבנק בארץ ישראל, ארצות הברית ואירופה. באפריל 1925 הבנק נפתח לקהל הרחב‏ ובשנת 1927 שילם הבנק את הדיבידנד הראשון שלו. באותה שנה נפתח סניף הבנק בתל אביב ובשנת 1935 נפתח סניף הבנק בחיפה ברחוב כיאט‏.

בשנת 1963 החלו מניות הבנק להיסחר בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. בשנת 1969 מוזג הבנק עם בנק הפועל המזרחי בע"מ, שנוסד בשנת 1928, לבנק המזרחי המאוחד בע"מ. 

בשנות העשרים והשלושים עוצבו מניות של חברות ארץ-ישראליות על ידי אמנים מ"בצלאל" בירושלים. תעודה זו, לדוגמה, עוצבה על ידי הרמן שטרוק, ששימש גם כדירקטור בבנק ובתוקף זאת אף חתום על התעודה.

פרופ' הרמן שטרוק נולד בשנת 1876 למשפחה חרדית בברלין. היה צייר ואמן הדפסים יהודי וציוני. מחשובי האמנים היהודים בגרמניה. במקביל לעבודתו האמנותית השתתף שטרוק בפעילות ציונית, שבמסגרתה השתתף בקונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים ב-1901 בבזל.

שטרוק היה  חבר הוועד הפועל הציוני וכיהן כחבר הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל. פעילות מרכזית נוספת של שטרוק הייתה חידוש מוסד "בצלאל" הירושלמי בשנת 1934, בו שימש כחבר בוועד המנהל של המוסד. פתיחתו מחדש שיקפה את הפריחה התרבותית ואת השפעת האמנים שעלו מגרמניה בשנים אלו.

בתערוכה מוצגת מניה משנת 1924 עם חתימתו של שטרוק כמנהל הבנק.

 

אגודה קואופרטיבית למלאכה, תעשייה זעירה ומשק ביתי בערבון מוגבל 

האגודה נוסדה בשנת 1923 על-ידי מרכז בעלי מלאכה בתל-אביב. זמן קצר לאחר הקמתה שונה שמה לבנק למלאכה-אגודה קואופרטיבית ארץ ישראלית. בשנת 1938, היו לבנק 3,620 חברים, בעלי מניות, שרבים מהם גם נטלו ממנו הלוואות.

בשנת 1954, הבנק שנקרא אז קרדיט למלאכה חידש את פניו. ביוזמת מנכ"ל משרד האוצר פנחס ספיר הוקם בנק למלאכה בע"מ, שהיה ממשיך דרכה של האגודה שהוקמה ב-1923.

הבנק התקיים באופן עצמאי עד שנרכש על ידי קבוצת הבנק הבינלאומי ב-1979.

המניה המוצגת הינה שובר זמני למניה, בשמה הראשון של האגודה עם הקמתה, משנת 1923.

בנק מרכנתיל לארץ-ישראל בע"מ 

נוסד בחיפה ב-16 בספטמבר 1924 על ידי דוד סימבלר וסול כהן גיסו. בשנת 1944 נרכש על ידי בנק דיסקונט לישראל וב-1953 רכש את הפעילות בארץ של בנק עותומן (מספר חודשים לפני כן שינה בנק מרכנתיל את שמו לבנק מרכנתיל לישראל).

ב-1971 מוזגו סניפי בנק ברקליס בישראל עם בנק מרכנתיל ושם הבנק המאוחד נקבע לבנק ברקליס-דיסקונט. בפברואר 1993 הפסיקה קבוצת ברקליס את פעילותה בישראל כחלק מהמדיניות הכלכלית של החברה, שכללה התנתקות מבנקאות קמעונאית בינלאומית. אחזקותיה בבנק ברקליס-דיסקונט נרכשו על ידי בנק דיסקונט לישראל, שהפך לבעלים היחידי שלו.

בתערוכה מוצגות מניות של הבנק מתקופת המנדט, ב-1931 ומהתקופה שלאחר קום המדינה, 1961.

בנק ירושלים בערבון מוגבל 

הבנק הוקם באוגוסט 1927 והחל במכירת מניותיו ב-1928. הבנק נוסד על-ידי המוסדות הנמצאים בהשפעת הרב קוק, והכוונה הייתה לרכז את פעולות המוסדות האלה ולהקל על מצבם הכספי. שותפים בהקמת הבנק היו: בי"ח ביקור חולים, הוועד הכללי, כולל הכוללים, תלמוד תורה ועוד.
הבנק הפסיק פעילותו הבנקאית בשנת 1938 ובאותה שנה שינה שמו לחברה ירושלמית לקרדיטים ולפיננסים בע"מ.
בתערוכה מוצגת מניה של הבנק משנת 1928.

בנק לחקלאות ותעשייה "בני-ברק" בע"מ, אגודה הדדית

האגודה הוקמה ב-1925 על ידי מייסד בני-ברק רבי יצחק גרשטנקורן, כשהייתה עוד מושבה. ב-1931 נקלעה האגודה למשבר עמוק בשל השקעות כושלות ומתן הלוואות שלא הוחזרו לו, בין השאר לוועד המושבה. בעקבות המשבר, מנהל הבנק, אויירבך, פוטר.

באפריל 1941 שונה שמה  ל-אוצר להלוואות בני-ברק אגודה הדדית בע"מ. בינואר 1959 נחתם חוזה עם בנק לאומי למכירת ניהול חשבונות העו"ש של החברים ורכוש האגודה לבנק ולאומי ולהסתפק במתן הלוואות לחברים מכספים שיתקבלו מבנק לאומי.בספטמבר 1976 ניתן צו לפירוק האגודה.

המניה המוצגת בתערוכה הינה משנת 1925.

בנק ברקליס בע"מ

באפריל 1918 נפתח בירושלים סניף של בנק אנגלו-מצרים ובהמשך הוקמו סניפים נוספים ביפו, בחיפה ובנצרת. בנק זה הובא לארץ על ידי הצבא הבריטי ושימש כלי להנהגת הלירה המצרית כהלך החוקי במקומו של הכסף הטורקי. הבנק שימש בנקאי רשמי של ממשלת פלשתינה-א"י.

ב-1925 נרכשו מניות בנק אנגלו-מצרים על-ידי קבוצת ברקליס הבינלאומית מבריטניה. בנק ברקליס ירש את מקומו של בנק אנגלו-מצרים כבנקאי ראשי ומ-1927 היה סוכן של "מועצת המטבע של פלשתינה (א"י)" (Palestine Currency Board), מועצה שהייתה כפופה למשרד המושבות הבריטי. ב-1968 נרכשו על ידי הבנק שמונה סניפים של בנקים כושלים בהם בנק אלרןבנק פויכטונגר ובנק קרדיט לישראל.

ב-1971 מוזגו סניפי בנק ברקליס בישראל עם בנק מרכנתיל ושם הבנק המאוחד נקבע לבנק ברקליס-דיסקונט. בפברואר 1993 הפסיקה קבוצת ברקליס את פעילותה בישראל כחלק מהמדיניות הכלכלית של החברה, שכללה התנתקות מבנקאות קמעונאית בינלאומית. אחזקותיה בבנק ברקליס-דיסקונט נרכשו על ידי בנק דיסקונט לישראל, שהפך לבעלים היחידי שלו.

בתערוכה מוצגות המחאות של בנק ברקליס אשר שימשו את חברת החשמל לארץ-ישראל, בחתימתו של פנחס רוטנברג.

בנק זרובבל אגודה שיתופית מרכזית בע"מ 

בינואר 1930 נוסדה חברה בשם בנק זרובבל בע"מ. היות ומטרותיה היו של אגודה קואופרטיבית, היא פורקה ונרשמה מחדש ב-1931  כבנק זרובבל אגודה הדדית בע"מ. ב-1932 שונה שוב השם לבנק זרובבל אגודה שיתופית מרכזית בע"מהבנק שימש למעשה הבנק המרכזי של אגודות האשראי בארץ-ישראל ועשרות אגודות האשראי השונות שפעלו באותו זמן בארץ השתמשו בכספי הבנק לפתח ולהרחיב פעולותיהן. תפקיד נוסף של הבנק היה בתחום החיסכון העממי לטובת התנועה הקואופרטיבית. לצורך כך הוציא הבנק סדרה של 50,000 תעודות פיקדון בנות 5 לא"י כ"א, אשר ניתן היה לרכשם בתשלומים קטנים של 250 מיל לחודש וזכו להצלחה בישוב היהודי דאז.

 בשנת 1968 עברה פעילות הבנק יחד עם אגודת הלוואה וחיסכון תל-אביב לבנק שהוקם בשם בנק הלוואה וחיסכון לישראל (לשעבר יפו-תל-אביב) בע"מ. הבנק החדש נרכש בשנת 1971 על ידי בנק הפועלים. בתערוכה מוצגת מניית בכורה משנת 1936, עת הבנק נקרא עדיין אגודה הדדית ואגרת חוב משנת 1962, שם הוחלף השם לאגודה שיתופית.

 

בנק האיכרים בע"מ ואוצר האיכרים למשכנתאות בע"מ

בנק האיכרים נוסד בינואר 1930 ופעל כעשר שנים. באוקטובר 1940 הוקמה חברה בשם אוצר האיכרים למשכנתאות בע"מ, אשר החליפה בפועל את בנק האיכרים. החברה, אשר הוקמה על ידי התאחדות האיכרים בארץ-ישראל, שימשה כבנק משכנתאות לפרדסנים בכלל, ולאיכרים בפרט, וכחלק מהמוסדות הכלכליים של ההתאחדות, שכללו גם קופת חולים, כתבי עת, בית ספר חקלאי, חברות לשיווק ולהובלה ועוד.

במקביל להנפקת המניות, הנפיקה החברה אגרות חוב לעשרים שנה, שנפדו בחלקן כבר בשנת 1944. אגרות חוב של אוצר האיכרים למשכנתאות נסחרו בראשית שנות ה-50 בלשכת החליפין בתל אביב. לאחר הקמת המדינה סבלה החברה ממחסור בפיקדונות ובהון חוזר ונסמכה על פיקדונות ממשלתיים. לקראת סוף שנות ה-50 נכנסה החברה לפיקוח של בנק ישראל, וביוני 1962 חדלה לפעול כמוסד כספי, והפעילות הבנקאית שלה עברה לבנק זרובבל. בתערוכה מוצגות 2 מניות – אחת של בנק האיכרים משנת 1938 והשנייה של אוצר האיכרים למשכנתאות. 

בנק "בעלי נכסי דלא ניידי" בע"מ

הבנק הוקם ב-1931. ביוני 1936 שינה שמו ל- חיפה בנק בע"מ. בינואר 1939 חדל להיות מוסד בנקאי והפך לחברת חיפה בע"מ.

בתערוכה מוצגת מניה משנת 1936

קופת אשראי של חרדי פולניה בארץ ישראל, אגודה שיתופית בע"מ

בשנים 1933-1924 עלו ארצה 70,000 יהודים במסגרת העלייה הרביעית, מתוכם 35,000 מפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם. בדצמבר 1929, כאשר "השפל הגדול" כבר החל בעולם אך טרם הגיע לארץ ישראל, החליט מרכז התאחדות עולי פולין להקים "בנק ארצישראלי- פולני" שיוכל לתת הלוואות לעולים בארץ וכמו כן לעזור בהתיישבותם".

הבנק הוקם כעבור קצת יותר משנה, בפברואר 1931. ההון היסודי המתכונן היה גבוה יחסית- 10,000 לא"י והכוונה הייתה לגייסו בהנפקת מניות. ממשלת פולין רכשה מניות ב-1000 לא"י, הקהילה היהודית בוורשה רכשה ב-1200 לא"י והקהילה בלודז' ב-500 לא"י.

בפועל, נעלמו עקבותיו של בנק זה כעבור שנים בודדות. כמו הרוב המכריע של הבנקים הקטנים והמגזריים- הוא לא שרד את משברי שנות ה-30 ואת הביקורת הקפדנית של ממשלת המנדט שבאה בעקבותיהם.

 

אגרובנק (בנק לחקלאות ולבניין לארץ-ישראל) בע''מ

 

הבנק נוסד בתל-אביב בשנת 1931 תחת השם אגרובנק. הבנק נרשם בתור חברת מניות, בעלת הון של 5,000 לא"י, לשם ניהול עסקי בנקאות כלליים. בשנותיו הראשונות, פעילותו התמקדה בהנפקת סדרות של אגרות חוב ושימוש בכספים לגאולת הקרקע, ומכירתה במחירים נוחים ליהודים, למטרות בניה וחקלאות.
בשנת 1935 שינה את שמו לבנק לחקלאות ולבניין לארץ ישראל בע"מ
במרוצת השנים התרחב היקף פעולתו ויחד עם חברות העזר שלו לפיתוח, פעל הבנק בקנה מידה גדול להרחבת תחומי העיר והכפר וסייע רבות בהקמת יישובים ושכונות בחלקי הארץ השונים. הבנק רכש ומכר במחירים נמוכים שטחי קרקע מרובים בצפונה של ת"א, פעל להעברת אדמת "מרכז ת"א" לידי יהודים במחירים נמוכים ותשלומים נוחים, רכש 3,500 דונם בסביבת מקווה ישראל, ושם יסד את שכונת אגרובנק, ודאג להרחבת מפעלי תעשיה חשובים. הבנק פעל גם בשטח ההתיישבות החקלאית והשתתף ברכישת הזיכיון על עמק החולה ומסר את חלקו בזיכיון לרשות קק"ל.
בשנות החמישים התקשר הבנק עם גורמים ציבוריים ועסקיים נכבדים בארצות אמריקה הלטינית, במגמה להגדיל את היקף עסקיו ובמיוחד לשמש מכשיר פיננסי לקידום יחסי המסחר עם ארצות אלו וכן לשם עידוד ההשקעות והיוזמה במפעלי תעשייה וחקלאות ישראליים מצד היהודים בארצות הנ"ל. בשנת 1953 החליף הבנק את שמו לאגרובנק (בנק ישראל אמריקה הלטינית) בע"מ.
בד בבד עם פעולותיו אלו, הגדיל הבנק בשנות החמישים, את תחום פעולותיו בענפי האשראי השונים בחקלאות, בתעשייה, במסחר ובשירותים כבנק סוחר מוסמך – הוקמו מחלקות חדשות לעסקי נאמנות, ענייני יבוא ויצוא וענפי פעולה אחרים בשדה הבנקאות. בשנת 1959 שוב שונה שמו והפעם  לבנק לחרושת ולמסחר בע"מ. ב-1971 ניתן לו שמו האחרון בנק לחרושת בע"מ.
בתערוכה מוצגות אגרות חוב של הבנק. אחת משנות ה-30 עם השם בנק אגרובנק וסמל הבנק מצד ימין למעלה. השנייה, עם השם  בנק לחקלאות ולבניין לארץ ישראל בע"מ

 

בנק שלמה המלך בע"מ

הבנק הוקם ע"י רו"ח דב רוזנשטיין, בפברואר 1932, בירושלים. לבנק היו סניפים ברחוב יפו בירושלים וברחוב הרצל בתל-אביב. בעת הקמתו הצהיר מייסדו כי בכוונתו להפכו לבנק של "הבונים החופשיים" ולכן גם קרא לבנק בשם זה. שליטת רוזנשטיין בבנק הייתה מוחלטת והמניות שהונפקו לציבור היו ללא זכות הצבעה.

הבנק נשען על גיוס כספים מהציבור היהודי בא"י באמצעות אגרות חוב (אובליגציות) והנפיק למעלה מ-40,000 אגרות חוב תמורת 200,000 לא"י.בשנת 1938, לאחר המלצות הוועדה לבנקאות בא"י נדרשו הבנקים לפעול בהון עצמי גדול אחרת הבנק יהפוך לחברה ולא יהיה רשאי לפעול כבנק. לבנק לא היה ההון המספיק והבנקים הגדולים שעבד איתם לא באו לעזרתו, כפי שעשו עם בנקים אחרים.

למרות מאמציו של רוזנשטיין התפרק הבנק בינואר 1940, והותיר חובות לבעלי אגרות החוב ולבעלי הפיקדונות. חלק ניכר מבעלי הפיקדונות בעת הפירוק היו קרובי משפחתו.

בתערוכה מוצגות אגרות חוב של הבנק בעיצובים שונים, משנת 1932 ומשנת 1937.

 

בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ


הבנק נוסד בשנת 1934, ביוזמת התאחדות עולי פולין  ונקרא בנק העולים ארץ ישראל-פולניה. רוב העולים באותן שנים (1933-1939) באו מפולין, ועל רקע זה הוקם הבנק. הבנק פעל בתל אביב והתמחה בהעברות כספים לפולין ומפולין (למרות האיסור הפולני על העברת כספים מהמדינה). היה זה אחד מעשרות הבנקים הזעירים שפעלו בתל אביב באותה עת.
בשנת 1937 נרכש הבנק ע"י נחום זאב ויליאמס, ובשנת 1946 קיבל את השם בנק ארץ-ישראל בריטניה. בשנת 1954 מונה יהושע בן-ציון, חתנו של ויליאמס, למנכ"ל הבנק. מצבו של הבנק החל להידרדר בסוף שנות ה-60, וע"פ דרישתו של בנק ישראל מונו לצדו של בן-ציון שני מנכ"לים משותפים. בהנהגתו של בן-ציון העניק הבנק למשפחת ויליאמס הלוואות של 47 מיליון דולר בין השנים 1972-1973 בניגוד להוראה מפורשת של בנק ישראל. מצבו של הבנק הורע מאוד לאחר מלחמת יום הכיפורים; הניסיונות למכור אותו לבנק לאומי או לבנק המזרחי לא עלו יפה, וביולי 1974 השתלט עליו בנק ישראל.
הבנק זכור כיום בעיקר כזירת התרחשותה של אחת המעילות הגדולות ביותר בתולדות הבנקאות הישראלית, מעילה שבוצעה בידי מנכ"לו, יהושוע בן-ציון, כאשר הבנק היה הרביעי בגודלו בארץ.
בן-ציון נשפט ונדון ל-12 שנות מאסר.

בתערוכה מוצגת מניה משנת 1963  בחתימת הבעלים,  נ"ז ויליאמס.

בנק הולנד אוניון – Hollandsche Bank-Unie

בנק הולנד אוניון  נפתח בחיפה ב-1 בספטמבר 1934  ברחוב הבנקים, שהיה המרכז הפיננסי של העיר.‏ הבניין היה בין הראשונים בעיר שכלל מיזוג אוויר וחדר כספות במרתף. סניף נוסף נפתח בתל אביב בשנת  1949. לניהול הבנק מונה ארווין פרוינד, נתין הולנדי . ראול ולנברג, שפרוינד היה ידיד של סבו, הגיע לארץ ישראל על מנת להתמחות בבנק הולנד.
הבנק היה פעיל בעסקאות בניירות ערך ובסחר חוץ ועם לקוחותיו נמנו בעיקר יוצאי גרמניה והולנד.‏ ב-1968, בעקבות החרם הערבי החליט בנק הולנד למכור את פעילותו בישראל לבנק דיסקונט‏.
בתערוכה מוצגות תעודות חיסכון של הבנק משנת 1954.

 

 

אוצר עממי - אגודת אשראי הדדית בע"מ

בשנת 1934 הוקמה האגודה כאגודת אשראי הדדית לצורך מתן הלוואות לחברי "הסתדרות העובדים הלאומית" הנזקקים במסגרת "קרן להקלת חוסר העבודה של העובד הלאומי בארץ ישראל". במסגרת קרן זו נערכה בשנת 1936 מגבית בין העובדים הלאומיים, בה תרם כל עובד שכר שבוע עבודה. בהמשך היה אוצר עממי הבנק העיקרי ששימש את צורכי חברי הסתדרות העובדים הלאומית בתחום האשראי, חשבונות העובר ושב והפיקדונות. לאחר קום המדינה הסתבך אוצר עממי בפרשת הלוואות קרן תל-חי שנותרה חייבת לו סכומים גדולים. הבנק נאלץ להפסיק את פעילותו ונקנה על ידי בנק הפועלים, שרצה בו בגלל שני רישיונות לפתיחת סניפים שהיו לו. 

בתערוכה מוצגת מניה של הבנק משנת 1950.

 

 

מפעלי העובד הציוני בע"מ

מפעלי העובד הציוני היא חברת המימון של תנועת העובד הציוני ועוסקת במתן אשראי להתיישבות, לחינוך חקלאי, לשיכון ולמפעלים קואופרטיביים. החברה פעילה עד היום.

העובד הציוני היא תנועת התיישבות שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1936 כתנועה פוליטית וכמפלגה על ידי יוצאי תנועת "הנוער הציוני". העובד הציוני הייתה בעלת זיקה למחנה האזרחי הלא סוציאליסטי ולמפלגת הציונים הכלליים ונחשבה גם לחלק מתנועת העבודה באגפה הימני. פעלה בעיקר כסיעה בהסתדרות. בשנת 1948 לקחה חלק בהקמת המפלגה הפרוגרסיבית.‏‏

מניית החברה המוצגת בתערוכה היא משנת 1952.

 

 

ביתי חברה א"י לחסכון ובניין בע"מ

חברה פרטית שנוסדה במחצית השנייה של שנות השלושים, עם סניפים בתל-אביב, ירושלים, חיפה, רחובות, פתח-תקוה. פעלה לקבלת פיקדונות ומתן הלוואות משכנתא (עד 75% מעלות הנכס). ההלוואות ניתנו רק לבעלי הפיקדונות לאחר הגרלה. ב-1943 התקיימה אסיפה כללית של החברה אך לא נמצאו פרטים נוספים על המשך פעילותה.

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1941.

 

 

פאג"י חברה פיננסית של פועלי אגודת ישראל בירושלים בע"מ

החברה נרשמה ביום 10 בינואר 1942, כחברה של סוחרים ויצרנים, בכתובת רחוב מאה-שערים, ירושלים (אין קשר בינה לבין בנק פאג"י שהוקם בשנת 1970 ושייך לקבוצת הבנק הבינלאומי הראשון). הקים אותה ארגון שנודע בשם "פאג"י הירושלמית" . הייתה זו פונקציה פרגמטית בעיקרה בשליטת קבוצה דומיננטית של חסידי גור. מטרתה של פאג"י הייתה חתירה לאי-תלות כלכלית – הקמת מפעלים ויצירת מקורות תעסוקה לשלומי אמוני ישראל, ללא הזדקקות לחסדי החילונים.

פאג"י הייתה לחברת מניות ויוזמיה, שהיו ברובם חסרי כל ניסיון מסחרי, חסרי השכלה כללית שצמחו בין כתלי בית מדרש של עיירות קטנות ובחצרות חסידים, הלהיבו ברעיונותיהם. המניות נמכרו לציבור רחב של אנשים שרובם לא ידעו "מניה" מהי ושעל מנת לרכשה, בתשלומים לשיעורין, חסכו אוכל מפיהם וצברו פרוטה אל פרוטה. הרעיון זכה אף לאהדתם של כמה מגדולי הדור, רבנים ואדמו"רים שאף הם עצמם רכשו מניות. במהרה נוצר בסיס הוני שאפשר להתחיל בפעולות קונסטרוקטיביות: הוקמה מאפייה, בית חרושת לאטריות, מפעל אריגה, מפעל הוצאה לאור ותכנון תכניות בנייה למיניהן. פעולות ראשונות נעשו בשנות השלושים האחרונות ושנות הארבעים הראשונות. לאחר מלחמת העולם השנייה הם קיבלו תנופה ניכרת, ובשנות ה-40 המאוחרות ובראשית שנות ה-50 היה היקף פעולה נרחב.

לדוגמא - בל"ג בעומר תש"ט עלו אנשי תנועת פאג"י על משבצת קרקע באזור קרני חיטין והקימו את אחוזת נפתלי. היישוב נועד להיות בעל אופי חקלאי, ותוכננו בו 200 נחלות, אך בפועל נבנו בו רק שבעה מבנים בני קומותיים, וזו כמות המשפחות שהתגוררו בו. לאחר שנים ספורות החלה הנטישה, ובשנת תשי"ז (1957) התגוררה במקום משפחה אחת בלבד.

בשנת 1949, בצד ה"חברה פיננסית" התארגן גם גוף פוליטי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל (פאג"י)", אשר ניסה פעמיים את כוחו בהליכה עצמאית לבחירות לכנסת. החברה סיימה את פעילותה כנראה בשנות ה-50 בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים.

 

 

אוצר החייל

במהלך מלחמת העולם השנייה התארגנו ביחידות השונות של הצבא הבריטי קופות חיילים אליהם הפקידו החיילים הארצישראליים משכורת של יום אחד בחודש לצורך עזרה הדדית. כספים אלו רוכזו בסוף המלחמה בקופה מרכזית ליד הסוכנות היהודית.  לאחר סיום המלחמה בנובמבר 1946 הוחלט על ידי נציגי החיילים להקים בכסף שנאסף את אוצר החייל, שיהווה מכשיר כספי לסיוע לחיילים המשוחררים בהלוואות ובשיכון. לאחר מלחמת העצמאות, שימשו כספי אוצר החייל להענקת הלוואות סיוע למשוחררי צה"ל.

בשנת 1972 קיבל אוצר החייל רישיון לפעול כתאגיד בנקאי ומסוף שנות ה-80 ועד ימינו משמש הבנק כבנק מסחרי לכלל האוכלוסייה. באוגוסט 2006 הועברה השליטה בבנק לבנק הבינלאומי לאחר שזה רכש כ-68% מהמניות שהוחזקו על ידי בנק הפועלים. יתרת המניות הוחזקה על ידי ארגון חבר משרתי הקבע ועל ידי קופות הגמל של עובדי התעשייה האווירית.

בשנת 2010 חל שינוי נוסף במבנה הבעלות של הבנק, כאשר קופת הגמל של עובדי התעשייה האווירית מכרה את כל המניות שבבעלותה לבעלי המניות האחרים. כיום הבנק הבינלאומי הראשון מחזיק 78%, וחבר משרתי הקבע כ-22%.

בתערוכה מוצגת מניית הבנק משנת 1947.

 

 

חברת קופת הפועלים והפלחים העמלים

ב-1949 הוכנה תכנית מקיפה בקשר לשיפור מצבם החומרי, החברתי והתרבותי של הפועלים והפלחים הערבים. התכנית עובדה על-ידי המדור הכלכלי של המחלקה הערבית בוועד הפועל של ההסתדרות בשיתוף עם מרכז ברית פועלי א"י. מטרת הקמת החברה הייתה פיתוח והרחבת המפעלים הקואופרטיביים בישוב הערבי העירוני והחקלאי. התכנית הייתה להקים מסגרת ארצית, הקמת הקופה וייסוד לשכת קואופרציה לעובדים הערביים.

הקופה נרשמה ב-1949 אך החלה לפעול ביוני 1952. תוך שנה וחצי נמכרו למעלה מ-30,000 מניות בין פועלים ופלחים בישוב הערבי בארץ והחברה פעילה עד היום.

בתערוכה מוצגת מניה משנת 1955. 

 

בנק ליצוא

בשנת 1951 יזם שר המסחר והתעשייה, ד"ר דב יוסף, את הקמתו של בנק שיסייע ליצואנים הישראלים בתקופה בה כמעט ולא היה ברשות המדינה מטבע חוץ. התוכנית הייתה להקים בנק בעל הון של 3-5 מיליון דולר, אשר יעניק ליצרנים הלוואות במטבע חוץ לרכישת חומרי גלם בחו"ל, אותן יפרעו שוב במטבע חוץ- מתוך התמורה בעד הייצוא.

למרות ההכרזות של משרד המסחר והתעשייה לפיהן הקמת הבנק כבר ניצבת מאחורי הדלת, הוא הוקם בפועל רק בשנת 1955. האחים משה, בנימין ומרדכי מאיר רכשו את רישיונו של בנק הופנונג החיפאי, אשר הוקם בשנת 1935 ומכר את פעילותו הבנקאית לבנק לאומי, ועל בסיסו הקימו את הבנק לייצוא.

לדברי משה מאיר-שהתמנה למנכ"לו הראשון – הבנק שם לו למטרה לסייע ליצואנים הקטנים והבינוניים לא רק בכסף אלא גם בהדרכה. בשנת 1972 רכשה המדינה את הבנק תמורת 17.5 מיליון לירות, במטרה לשלבו בבנק הבינלאומי הראשון שהיה אז בשלבי הקמה. יצוא הפכה לחברת השקעות, המחזיקה עד היום בשליטה בבנק ירושלים.

בתערוכה מוצגת מניה של הבנק לייצוא מתחילת שנות ה-60 ודוגמא למניה של החברה להשקעות של בנק ליצוא משנת 1964.

 

 

 

 

בנקים יהודיים מחוץ לארץ-ישראל

מצאנו לנכון להציג בתערוכה מניות של מספר בנקים יהודיים שפעלו בגולה. במצרים לדוגמה, היו עשרות חברות מצריות בבעלות יהודית שפעלו משלהי המאה התשע עשרה ועד 1948 (לדוגמה משפחות מוצרי, סוארס, רולו, רופא ועוד). בשל הקרבה הגיאוגרפית בין מצרים לארץ-ישראל, מניותיהן נמכרו גם בארץ.

בתערוכה מוצגת אגרת חוב מאוירת מאד של חברת לאון מוצרי מקהיר, משנת  1919 . מניה נוספת של חברת מצרים ארץ-ישראל , חברה לביטוח והלוואות, שפעלה מתל-אביב ושיתפה את לקוחותיה בהגרלות של בעלי ניירות הערך של בנק קרדיט פונסיה המצרי. התעודה משנת 1943 ועליה איור משולב של הספינקס המצרי ומגדל דוד.

בנק גאולה, בולגריה

ב-1921 נוסד הבנק כבנק  קואופרטיבי. שמו המלא היה חברה עממית קואופרטיבית עברית "גאולה" – סופיה. סניפיו נפרשו במספר ערים והוא העניק אשראי והלוואות לפיתוח כלכלת הקהילה.

בינואר 1941, הוחל בבולגריה "חוק הגנת האומה", חוק גזע אנטישמי. עקב זאת, נאלץ בנק גאולה להתמזג עם הבנק הפופולרי המקומי. לאחר ביטול החוק, בספטמבר 1944, אושר חידוש פעילותם של בנקים ואגודות קואופרטיביות בבעלות יהודית. בדצמבר 1946 התפצל בנק גאולה מהבנק הפופולרי בסופיה וחזר לפעול באופן עצמאי. באותו החודש, נחקק חוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה, שבמסגרתו נקבע, כי יהודי בולגריה יקבלו אשראי בסך מיליארד לבות, שייפרש על פני 6 שנים. ב-31 ביולי 1947 מוזגו 4 בנקים פרטיים בבעלות יהודית ("שלום", "כרמל", "נארודין טרוד - עמל העם", ווזרוז'דניה - תחייה") לתוך בנק גאולה. הבנק המאוחד המשיך בפעולתו עד 1951 עת חוקק בבולגריה "חוק הבנקים", אשר הלאים למעשה את הבנקים הפרטיים והכפיף אותם לבנק הממלכתי הבולגרי.

בתערוכה מוצגת תעודת מניה משנת 1922. התעודה כתובה חציה בעברית וחציה בבולגרית ומעוטרת בסמלי 12 השבטים ומגני דוד.

מניות ואגרות חוב של  חברות ציבוריות

החברות הציבוריות בתקופת המנדט היו ברובן חברות שהשתייכו לחברת העובדים או לגופים מפלגתיים של זרמים אחרים.

המשביר בע"מ

המשביר היה המוסד הכלכלי הראשון של העובדים בארץ ישראל. הוא נוסד בדגניה ביוזמתו של מאיר רוטברג, מנהלו הראשון, בשנת 1916. את שמו טבע ברל כצנלסון, מנהלו השני, על פי ספר בראשית (מ"ב, ו): "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ".

המוסד החדש נועד למכור מצרכי מזון לפועלים במחירי עלות, על רקע המשבר אליו נקלעו היישובים היהודיים והרעב ששרר בשל מלחמת העולם הראשונה. בתמורה קיבל המשביר מהיישובים העבריים בגליל את תוצרתם, אותה מכר, ללא כוונת רווח, לציבור הנזקק ללחם ביישובים העירוניים.

ההון הראשוני להקמת המשביר הגיע משני גורמים: המשרד הארצישראלי – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל, ומניות שנמכרו לחברי הקונגרס הציוני. הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל ובעמק הירדן הקימה את המחסן הראשון של המשביר בדגניה א' ולאחר מכן הוקמו שני מחסנים בפתח תקווה ובחדרה.

עם תום המלחמה ותחילת העלייה השלישית, פנה המשביר לסיוע להתיישבות על ידי אספקת כלי בנייה וחציבה, כלים חקלאיים וזרעים לקבוצות ההתיישבות, לגדוד העבודה ולקבלנים בערים חדשות. בדומה למפעלי משק העובדים האחרים, נקט המשביר במדיניות של הרחבה מרבית של עסקיו, ובמקביל סייע למפעלים המשקיים האחרים. בשל מדיניות זו, שלא התחשבה בשיקולים כלכליים, נקלע המשביר למשבר קשה בשנים 1927־1926. בעקבות זאת הוקמה ב־1930 חברה חדשה בשם המשביר המרכזי - חברה קואופרטיבית להספקה של העובדים העבריים בארץ ישראל בע"מ . מטרת החברה הוגדרה כריכוז האספקה הסיטונאית למשקים החקלאיים ולקואופרטיבים על בסיס קיבוצי ולא אישי כאשר בערים ובמושבות הוקמו אגודות פועלים לצרכנות אשר זכו לאספקה סיטונאית ריכוזית אותה מכרו לפועלים המאוגדים.

ההון של המשביר היה שייך למעשה לחברת העובדים, ארגון הגג של ההסתדרות הכללית, אשר שלטה כגוף ריכוזי ומפקח על הנהלת הארגון. המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1924 וחתומה על-ידי מאיר רוטברג, מנהלה הראשון של החברה.

סולל בונה בע"מ

לכל מפלגה ביישוב העברי בארץ ישראל היה משרד שדאג לארגן קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות ופעל כלשכת תעסוקה. שני המשרדים החשובים היו המשרדים של אחדות העבודה ושל הפועל הצעיר. משרדים אלו ארגנו עבור שלטונות המנדט בעיקר סלילת כבישים. עם ייסוד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל הוחלט לאחד משרדים אלו תחת ניהול אחד. הגוף שהוקם ב- 1921 נקרא המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין.  

עד אפריל 1922 לכל פרויקט ופרויקט הייתה הנהלה משל עצמו. הנהלות אלו כוונו ופוקחו על ידי הנהלת המשרד לעבודות ציבוריות אולם נהנו מאוטונומיה בגיוס עובדים על פי מפתח מפלגתי. אחרי אפריל 1922 העבודות נמסרו לקבוצות העבודה הקבלניות עצמן, ללא גורם מתווך, בפיקוח המשרד לעבודות ציבוריות. אולם, המשרד לעבודות ציבוריות נקלע לקשיים פיננסיים כתוצאה מניהול כלכלי לא תקין. אחת מתוצאות המשבר הכלכלי אליו נקלע המשרד הייתה החלטה שהתקבלה בחודש מרץ 1924 לייסד חברה עסקית בשם סולל בונה - חברת פועלים עברית שיתופית לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת על בסיס המשרד לעבודות ציבוריות.

 

בשלהי 1925 החל משבר כלכלי חמור ביישוב אשר הגיע לשיאו ב-1927. פשיטות הרגל, רובן של עסקים הקשורים בענף הבניה, שיתקו אותו כליל. חברת סולל בונה שהעסיקה עובדים רבים נאלצה להפסיק את פעילותה. המשבר בסולל בונה הועמק כאשר קבוצות קבלניות שאחרי תקופת הכשרה ארוכה התמחו בעבודות הבניין עזבו לטובת התיישבות (שהייתה מטרתן מלכתחילה) והשאירו את החברה כמעט ללא כוח אדם מקצועי מיומן.

לקראת סוף העשור החלה יציאה איטית מן המשבר, וחברת סולל בונה חזרה לפעילות ב-1935  והתאוששה כתוצאה מעבודות שסופקו לה על ידי שלטונות המנדט בזמן המרד הערבי הגדול. בתקופת מלחמת העולם השנייה ולפניה קיבלה על עצמה סולל בונה עבודות עבור הצבא הבריטי בעיראק, מצרים, בחריין וקפריסין. סולל בונה עזרה בחיזוק הצבא הישראלי במלחמת העצמאות ובנתה ביצורים ומערכות אספקת מים, והייתה למעשה הבסיס לחיל הלוגיסטיקה של צבא הגנה לישראל.

בשנת 1961 הונפקו מניותיה של החברה בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1925.

 

ניר חברה שיתופית להתיישבות עובדים עברים בע"מ

 

בוועידה החקלאית השנייה בשנת 1923, הוחלט על הקמת חברה שתשמש כמסגרת ארגונית אשר מרכזת את כל משקי ההתיישבות העובדת ותאגידיהם הכלכליים. כך הוקמה חברת ניר אשר החלה לפעול בשנת 1928, ועד היום היא מאגדת 900 תאגידים חקלאיים.

הון החברה הושתת על מניות בנות לירה מצרית אחת, שחולקו לשלושה סוגים: מניות יסוד שנועדו להקנות שליטה לחברת העובדים, ומקנות מחצית מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית; מניות חברים שחברי החברה חייבים לרכוש (לפחות אחת כל חבר) ומקנות מחצית מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית; מניות בכורה - מניות המשוללות זכות הצבעה והמקנות תשואה שנתית של 3% (ועד 5% בהנפקות מאוחרות יותר). חברים מתיישבים, חברים העומדים להתיישב ומשקים אשר יש להם רווח נקי, חויבו לרכוש מניות בכורה בערך מוגדר.

ניר החזיקה במניות היסוד של חברות כלכליות המסונפות להסתדרות החקלאית, פיקחה על פעולותיהן של האגודות השיתופיות הקשורות בה וריכזה את הרכוש השייך ישירות להסתדרות החקלאית במקומות השונים. כך למשל מחזיקה ניר עד היום מניות בחברת שיכון ובינוי, שבעבר הייתה שייכת לחברת העובדים. מניות הבכורה של ניר היו בין הראשונות שנסחרו בלשכת החליפין בתל-אביב (היום הבורסה לניירות ערך), החל משנת 1935.

הון החברה גדל משמעותית בשנות ה־30, כתוצאה מהנפקות שנרכשו בכספי יהודי גרמניה וצ'כוסלובקיה, באמצעות חברת "העברה", שהוקמה על פי הסכם בין גרמניה הנאצית להסתדרות הציונית. עד שנת 1945 גויסו דרך הנפקת מניות בכורה למעלה מחצי מיליון לא"י, והחברה נתנה אשראי של קרוב למיליון לא"י לגופים התיישבותיים.

המניה המוצגת בתערוכה היא מניית בכורה משנת 1934.

חברת האיכרים העברים בא"י בע"מ 

נוסדה על-ידי התאחדות האיכרים העבריים ונרשמה בתל-אביב במרץ 1941 עם הון רשום בסך 5,000 לא"י. בשנת 1945 ההון הרשום שלה היה 25,000 לא"י וב-1946 התקבלה החלטה באסיפה הכללית של החברה להעלותו ל-100,000 לא"י. חברי מועצת המנהלים של החברה היו בעיקר איכרים ופרדסנים.

בעת הקמת החברה השפל והדיכאון במושבות המטעים הגיעו לשיא. הים התיכון שנסגר עקב מלחמת העולם השנייה היה מכה אחרונה לאחר שנות שפל רבות. החברה הוקמה במטרה לארגן, לקדם, לפתח ולסייע לאינטרסים הכלכליים הכספיים והמקצועיים של ההתאחדות.

החברה קמה כחברת-אב שהפעילה חברות בנות כמו עמיר חברה להספקה של ההתאחדות שהוקמה בסוף 1943, משווקי הדרים בע"מ, בית האיכר בע"מ ועוד.

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1945.

 

חברת פיתוח נהריה בערבון מוגבל

החברה הוקמה ב-1946 על-ידי הסוכנות היהודית, הקק"ל, קרן-היסוד וקבוצת תושבים מנהריה.

פעילותה התחילה בימי המצור על נהריה ב-1948, כשהגליל המערבי היה מנותק משאר הארץ. החברה הקימה אז מזח על החוף והוא שימש כמקום גישה יחיד לנהריה להעברת אספקה וקיום שירותי דואר. בתקופת משבר זו הקימה החברה קרנות הלוואה שונות למחוסרי העבודה בעיר ולחקלאים, ונתנה הלוואות למועצה המקומית לשם הבטחת מלאי אספקה לתושבי העיר. כמו כן רכשה החברה גנרטור חשמלי לאספקת חשמל לעיר בעת ניתוקה מהרשת הארצית.

עם קום המדינה וחזרת נהריה לחיים תקינים הפסיקה החברה את פעילויותיה ושותקה כליל. המאזן האחרון שנמצא הוא משנת 1953 ובדו"ח משנת 1954עולה האפשרות של פירוק החברה.

בשנת 1956 פנתה עיריית נהריה לסוכנות היהודית בניסיון אחרון להציל את החברה ולשקמה. העירייה ביקשה שהסוכנות והקק"ל יזרימו כספים לחברה ויוותרו על חובות קודמים של החברה כלפיהם. הסוכנות הסכימה לוותר על החובות שהגיעו לה מהחברה, החזירה לה את מניותיה אך סירבה להשקיע בה עוד כספים.

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1950.

מפעלי עסיס והאחים בז'רנו בע"מ

עסיס הייתה חברה לייצור מיצים, תרכיזים ושימורים, שנוסדה בשנת 1930 אבן הפינה למפעל ברמת-גן הונחה ב-17 בנובמבר 1929 והמפעל החל לפעול ב7 - בינואר 1930 והכין בקבוקי תרכיז תפוזים ולימון. מקליפות הפירות הכינו במפעל שמנים לתמרוקים וסבון‏.

בשנת 1939 נרכש המפעל על ידי האחים בז'רנו, אשר הקימו את בית החרושת לסיגריות "אחים בז'רנו".  עסיס גדל מאוד ומהעסקת כ-40 עובדים עלה להעסקת כ-500 עובדים‏ בנוסף לייצור מיצים ותרכיזים יוצרו במפעל ריבות ושימורי פרי וירקות.

בשנות ה-60 ייצאה עסיס ל-35 מדינות והגיעה להסכמי ידע עם מפעלים במספר מדינות, על פיהם יוצרה ואף שווקה התוצרת תחת השם עסיס‏.

בשנות ה-70 הוקם מפעל חדש בנתניה‏ והמפעל הישן נסגר.  החברה נמכרה בשנת 1988 לאסם השקעות אשר ממשיכה למכור מוצרים תחת המותג "עסיס".

בתערוכה מוצגת מניה אחת של עסיס והאחים בז'רנו משנת 1963.  

 

מכמני הארץ בע"מ

החברה הוקמה ב-21 באוגוסט, 1952 כחברת החזקות בבעלות משותפת של בנק לאומי ושל חברת אפריקה-ישראל. לאחר פרק זמן קצר עברה החברה לבעלות בנק לאומי וב.א.פ. (חברה בת בבעלות בנק לאומי).

החברה הוקמה לצורך גיוס 5 מיליון $ בארה"ב לפיתוח תעשיות יסוד בישראל. בפועל המחשבות הגרנדיוזיות לגיוס התפוגגו ולא גייסו כספים בחו"ל.

המניה המוצגת, מניה מס' 2 של החברה, הינה על-שם א.ז. הופיין. הופיין היה מנכ"ל בנק אנגלו-פלשתינה בשנים 1925–1947 ויושב ראש מועצת המנהלים שלו בשנים 1947–1957. בתקופתו שונה שם הבנק מחברת אנגליה-פלשתינה לבנק אנגלו-פלשתינה ואחר כך לבנק לאומי לישראל. במסגרת תפקידו האחרון, יושב ראש מועצת המנהלים של הבנק, הוא חתם על שטרי הכסף של המדינה יחד עם המנהל הכללי של הבנק אהרן ברט. היו אלה שתי הסדרות הראשונות של שטרות כסף אשר הופקו במדינת ישראל.

המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1952.

 

חברה ישראלית להנדסה פתוח

חברה קבלנית שפעלה בתחילת שנות ה-50 ופשטה רגל. בנתה שכונה בצפון תל-אביב [נאות אפקה של היום].

 המניה המוצגת בתערוכה היא משנת 1954.

מאיר חברה להשקעות בע"מ

החברה הייתה חברת יזמות והשקעות בתעשייה ובנדל"ן, בבעלות האחים מאיר, מקימי מגדל "שלום מאיר" ומחלוצי התעשייה בארץ ישראל.

לאחר קום המדינה הקימו כמה חברות ומפעלי תעשייה ביניהן מאיר חברה להשקעות בע"מ ליצוא ויבוא, "מאיר מפעלי טקסטיל", "מאיר מפעלים כימיים"  ועוד.

ב-1955 הקימו וניהלו את הבנק ליצוא בע"מ והמשיכו ביזמות בנייה בארץ ובחו"ל.

בתערוכה מוצגת מנייה של החברה משנת 1972.

 

מאיר חברה להשקעות בע"מ

החברה הייתה חברת יזמות והשקעות בתעשייה ובנדל"ן, בבעלות האחים מאיר, מקימי מגדל "שלום מאיר" ומחלוצי התעשייה בארץ ישראל.

לאחר קום המדינה הקימו כמה חברות ומפעלי תעשייה ביניהן מאיר חברה להשקעות בע"מ ליצוא ויבוא, "מאיר מפעלי טקסטיל", "מאיר מפעלים כימיים"  ועוד.

ב-1955 הקימו וניהלו את הבנק ליצוא בע"מ והמשיכו ביזמות בנייה בארץ ובחו"ל.

בתערוכה מוצגת מנייה של החברה משנת 1972.

 

חברה ימית להובלת פרי בע"מ

את הקמתה של החברה יזם איש העסקים רב חובל מילה ברנר. הוא רתם לרעיון את יעקב מרידור, שותפו בחברת הדיג אטלנטיק, ושניהם הקימו בשנת 1962 את חברה ימית להובלת פרי. מרידור הצליח לגייס משקיעים למיזם החדש, ואילו ברנר גייס צוות הקמה מקצועי שכלל מהנדסים, ארכיטקטים ימיים, מומחי קירור, טכנאים ואנשי כספים. 

בשיא פעילותה הפעילה החברה 42 אוניות (חלקן אוניות חכורות ואוניות בניהולה), שהפליגו בדגלי ישראל, בריטניה וגרמניה והחברה החזיקה בכמחצית מנפח ההובלה בקירור של אוניות מודרניות בעולם. בנוסף, נכנסו בעלי החברה לעסקי בניית מכליות והובלת נפט.  משבר האנרגיה של 1973 גרר זעזועים חריפים במחירי הדלק (שעלו) אך גם במחירי המכליות (שירדו). כתוצאה מכך נקלעה החברה לקשיי נזילות חמורים. אוניות החברה, ששימשו ערבות למיזמי הבנייה החדשים, נמכרו, ובשנת 1977  חדלה "החברה הימית" להתקיים. 

המניה המוצגת היא משנת 1971 וחתומים עליה יעקב מרידור ומילה ברנר.

 

מלוות מדינה

מלווה חובה הוא אגרת חוב שהמדינה מחייבת את תושביה לרכוש ממנה, למימון תקציב המדינה. בדומה למס, מלווה חובה הוא תשלום חובה הניתן לממשלה, אך בניגוד למס, יש בו תמורה ישירה למשלם, בדמות אגרת חוב שתיפרע בבוא העת.

בדרך כלל מלווה חובה אינו סחיר במשך שנים אחדות, ולעתים אינו סחיר כלל, כלומר הוא נפרע רק לאדם שעל שמו הונפק.עם הקמת המדינה הותקנה פקודת המלווה העממי, על פיה הונפקו תעודות עליהן מתנוססת חתימות מודפסות של אליעזר קפלן כשר האוצר והחשב הכללי מרדכי זגגי.

בשנת 1952 במסגרת שינוי המטבע ללירה ישראלית, הוטל מלווה חובה על כל הכסף הנזיל במטרה להוריד את האינפלציה ולסייע לממשלה במימון פעילותה.איגרות החוב שהונפקו עד אמצע שנות ה- 50 נרשמו בדרך כלל בערך נקוב של 20 ל"י ונשאו פרסים. גורמים פרטיים כמו גלובוס וישליט מכרו תעודות השתתפות בהגרלות של "מלווה עממי" במטרה לפזר את הסיכון ברכישת המלווה עצמו וקבלת עמלה עבורם כסוכני משנה.

ב1961, בשל התגברות האינפלציה, הונהג מכשיר השקעה חדש – איגרות חוב צמודות ערך. המדינה הנפיקה מלוות כמו מלווה הקליטה של 1961, בהם הקרן צמודה למדד יוקר המחייה אך הריבית לא.

לאחר הקמת בנק ישראל בשנת 1954, נוהלו ההנפקה, הניהול והפירעון של מלוות החובה עוסק "מנהל מלוות המדינה" בבנק.התשלומים עבור מלוות החובה נוכו מתוך המשכורות או על פי הדיווחים על הרכוש.  בנק ישראל גם שימש לאורך השנים כסוכן הממשלה לניירות ערך. מתחילת שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80  הונפקו יותר מ-15 מיליון תעודות של מלווה חובה על ידי המדינה.

 

 

ארגון הבּוֹנְדְס – State of Israel Bonds

ארגון הבונדס הוקם בסוף שנת 1950 ביוזמת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. המשימה הראשונה שהוצבה בפני הארגון הייתה לעודד בקרב יהדות ארה"ב את קניית איגרת "מלווה העצמאות והפיתוח (The Israel Independence Issue) ", אשר על הנפקתה החליטה כנסת ישראל שנה קודם לכן.

מטרתו העיקרית של הארגון היא למכור איגרות חוב לקהילות וליחידים (בעיקר ליהודים) ברחבי העולם והמטרה השנייה היא חיזוק הקשר בין קהילות היהודים בתפוצות לבין מדינת ישראל, הציונות והיהדות.

בתחילת הדרך היה קשה לשכנע את יהודי ארצות הברית להשקיע את כספם באגרות חוב של מדינת ישראל שזה עתה קמה. אולם עם הזמן הצליחו אנשי הבונדס לגייס סכומים גדלים והולכים, עד שבשנות ה-60 של המאה ה-20 היה הבונדס לאחד ממקורות ההכנסה העיקריים של תקציב הפיתוח של ממשלת ישראל. עד סוף שנת 1967 הצליח הבונדס לגייס 1.1 מיליארד דולר. כיום מגייס הארגון כ-1.2 מיליארד דולר בשנה, שהם כמחצית ההון שמגייסת ישראל ברחבי העולם בשנה.

מלבד מכירת איגרות חוב, לארגון יש חשיבות לאומית שאינה ניתנת לכימות כלכלי. דוגמה לכך היא מעורבותו של הבונדס בהבאת משלחות של מאות משקיעים ממדינות שונות לישראל מדי שנה בשנה. כמו כן, הבונדס מעורב בעידוד התיירות, בהשקעות הישירות בישראל ואף בעידוד עלייה של יהודים ארצה.
בתערוכה מוצגת איגרת של הבונדס משנות ה-60 של המאה שעברה.

מלוות מדינה

בשנות החמישים העיריות של הערים הגדולות הנפיקו אגרות חוב מעין אלה, בהיקפים גדולים, לתושבי העיר.  המלוות הוצאו בהרשאת שר הפנים והן היו חתומות בדרך כלל ע"י ראשי הערים וגזברי העיריות השונות.

יהודה, חברה לאחריות ובטחון בע"מ

החברה הוקמה בשנת 1922 ובשנים 1929-1930 זאב ז'בוטינסקי כיהן בה כסגן נשיא וכגזבר. שאול טשרניחובסקי שימש כרופא החברה. הסניף הראשון של חברת יהודה היה בירושלים.

לימים התמזגה חברת יהודה עם חברת ציון שהתמזגה עם חברת הראל.

בתערוכה מוצגת פוליסה לבטוח חיים של החברה משנת 1935. 

 

הסנה – חברה ארץ-ישראלית לאחריות בע"מ

חברת הסנה הוקמה ב-1924 והייתה בבעלות פרטית. בשנת 1927 רכשה חברת העובדים את הסנה כחלק מהמהלך הכלכלי של הקמת מוסדות הסתדרותיים לשם קידום רעיונות ההסתדרות בארץ-ישראל. לאחר קום המדינה ועד לסיום דרכה היא שינתה את שמה להסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ. לאחר הרבה גלגולים קרסה החברה בשנת 1992 ותיקי הביטוח שלה הועברו לחברות מגדל וכלל.

בתערוכה מוצגת פוליסה לביטוח מפני תאונות אישיות משנות ה-30 או ה-40 של המאה שעברה.

 

 

חברות ביטוח עבריות בארץ-ישראל

בתקופת המנדט הבריטי מרבית חברות הביטוח שפעלו בארץ היו חברות זרות. עם הזמן הלך חלקם וקטן, וגדל מספר החברות המקומיות הנשענות על ביטוח משנה בחו"ל. מנהיגי הישוב ראו בהקמת חברת ביטוח מקומית צורך לאומי על מנת להשקיע את  כספי הפרמיות המשולמים על-ידי היהודים בפיתוח הארץ. 

כפי שאפשר לראות לפי הפוליסות הישנות, לא כל החברות נקראו חברות ביטוח בתחילת דרכן. למשל, חברת יהודה נקראה "יהודה, חברה לאחריות ובטחון בע"מ", חברת מנורה נקראה "מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בערבון מוגבל", חברת הסנה נקראה  בתחילה "הסנה חברה ארץ ישראלית לאחריות בע"מ" חברת ציון נקראה "ציון החברה הלאומית הארץ ישראלית לביטוח בע"מ".

 

 

המשמר, שרות לביטוח בע"מ

משפחת המבורגר שעלתה מגרמניה הקימה את חברת הביטוח המשמר בשנת 1935. החברה החלה דרכה כסוכנות ביטוח. בשנת 1975 ייסדה המשפחה את חברת הראל והמשמר השתלבה בתוכה.

בתערוכה מוצגת פוליסת ביטוח מקיף משנת 1941 עם תו תרומה לכופר היישוב.

חברת ביטוח   PSHISHWOSHCH

פוליסה לביטוח נסיעה מנמל גדיניה בצפון פולין לנמל יפו. הוצאה ב-1934 בביאליסטוק.

 

חברת ג'נרלי לביטוחים כלליים  Assicurazioni Generali

חברת הביטוח ג'נרלי נוסדה ב-1831 והיא חברת הביטוח הגדולה באיטליה ומהגדולות בכל אירופה. מטה החברה שוכן בטריאסט.

בניין ג'נרלי בירושלים ברח' יפו נבנה על-ידי החברה בשנת 1935. למרות ששימש את החברה רק עד שנת 1946, הבניין נשאר רכוש החברה ושמו לא הוחלף. כיום שוכנים בו משרדים ממשלתיים. סמל החברה, האריה המכונף, הוא סמלו של מרקוס הקדוש, פטרונה של ונציה, מתנוסס עדיין בראש הבניין. סמל זה מתנוסס מאז שנת 1848 על כל סניפי החברה בעולם.

 בתערוכה מוצגת פוליסה של החברה שהוצאה בירושלים בשנת 1936.

 

הקרן הקיימת לישראל

בקונגרס הציוני ב 1901-הוכרז על ייסוד הקרן הקיימת לישראל - ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. הקרן הקיימת נוהלה על ידי ההסתדרות הציונית.

כחלק ממדיניות איסוף התרומות לקק"ל הוחלט על הנפקת תוויות קק"ל (להלן, בולי קק"ל). התשלום עבור הבולים שימש כתרומה לקק"ל ממש כמו הכסף שנתרם דרך הקופסה הכחולה. הרעיון הוכיח את עצמו כמוצלח: הבולים אכן תרמו להפצת הרעיון הציוני בין היהודים ברחבי העולם, והתשלום עבורם מילא מקום חשוב בגיוס-הכספים של קק"ל.

הבול הראשון של קק"ל הוא 'בול ציון' שהונפק ב-1902 במשרדי קק"ל בווינה והופץ לקהילות יהודיות רבות באירופה ומחוצה לה כמו ארה"ב, רוסיה, ואפילו מצרים. על הבול מופיע מגן- דוד שבמרכזו המלה "ציון" בעברית. הבול אוייר על-ידי אפרים ליליין, פעיל ציוני נלהב שהיה גם צייר רב-כשרון ומאוחר יותר גם אחד ממקימי בית הספר הישראלי לאמנות "בצלאל". אמנים יהודיים ידועים נוספים כהרמן שטרוק, יעקב שטיינהרט ויוסף בודקו השתתפו אף הם באיור בולי קק"ל.

בהמשך הדרך בולי קק"ל החלו לעסוק בנושאים מגוונים כמו דמויות של פעילים בתנועה הציונית, נופיה של ארץ ישראל והיישובים הקמים בה ועוד. היה זה אחד האמצעים המובילים לא רק לאיסוף כספים עבור פעולות הקק"ל, אלא גם דרך להנציח את ההיסטוריה של הקמת מדינת העם היהודי – ולעשות זאת בזמן אמת, כשההיסטוריה הזאת מתרחשת. 

מאז הקמתה ועד היום, קק"ל הנפיקה כ- 5,200 בולים שונים בכ-1,500 סדרות.  הם מספרים את סיפורה של הציונות, ההתיישבות ומדינת ישראל.

קק"ל הנפיקה גם קבלות שונות על תרומות שנעשו שלא באמצעות רכישת בולים. טעימות קטנות מבולי קק"ל וקבלות קק"ל מוצגות בתערוכה.

 

 

קרן היסוד בע"מ – המגבית הלאומית המאוחדת

ביולי 1920, בוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון, הוחלט על הקמת קרן היסוד במטרה למימון העלייה וההתיישבות בארץ-ישראל. לפני הקמת קרן היסוד, איסוף הכספים למען פעילות ההסתדרות הציונית נעשה על-ידי "קרן הגאולה" שערכה פעולות גבייה נקודתיות וזמניות. לעומתה, קרן היסוד ביססה את מערך הגבייה על הטלת מס-חובה שנתי קבוע, על בסיס רעיון המס התנכ"י – המעשר. בהמשך זה השתנה לביצוע מגביות שנתיות קבועות בארץ ובקהילות בגולה.

ב23- במרץ 1923 נרשמה קרן היסוד באנגליה, כחברה שמטרותיה העיקריות הן לפעול לקידום הגשמת רעיון הקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל, כפי שנקבע בהצהרת בלפור מ-1917. בשנת 1926 עבר המשרד הראשי של קרן היסוד מלונדון לירושלים ובשנת 1929 הוקמה הסוכנות היהודית - הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית. שני הארגונים החלו אז שותפות היסטורית, שממשיכה עד היום. בשנת 1956 נחקק בכנסת חוק קרן היסוד, שהכיר בקרן היסוד כזרוע הרשמית לגיוס כספים למען מדינת ישראל  קרן היסוד נותרה ארגון גיוס הכספים היחיד הפועל על פי חוק של הכנסת  והיא הפכה לגוף כלכלי מרכזי במדינה. מגוף שפעל להקמת תשתית המדינה שבדרך ופיתוחה, הוא ממלא כיום תפקיד מרכזי באתגרים שהשתנו, מקדם נושאים לאומיים שונים כמו קליטת עלייה ושיקום שכונות ומקים פרויקטים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים בכל הארץ, בעיקר באזורי הפריפריה בנגב ובגליל.

בארצות-הברית פועלת המגבית היהודית המאוחדת ולא קרן היסוד.

בתערוכה מוצגות קבלות עבור תרומות לקרן היסוד משנות העשרים של המאה ה-20. הקבלות מאוירות בעושר גרפי רב.

 

מן העיתונות >>

 

קטלוג תערוכת אינפיניטי-אילים
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום