עיתונות מקצועית

מוצגים לעיונכם מקבץ מאמרים, ראיונות ופרסומים בעיתונות הכלכלית, המקצועית ובמגזינים מקצועיים, בתחומי מאקרו כלכלה, שווק ההון המקומי, שוק ההון העולמי, פסיכולוגיה של משקיעים ועוד.

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

05.11.2019

המעצמות נכנסות לישורת האחרונה של 2019, כאשר הריבית בארה"ב במגמת ירידה, מכסים בהיקף משמעותי מוטלים על יבוא מסין, הסכמי סחר חדשים ומשופרים נחתמו בין האמריקאים לגושי סחר עיקריים, וארה"ב החלה לגבות סכומי עתק ממדינות בגין שירותי הגנה אותם היא מספקת שנים בחינם. הנה כי כן, משנתו של הנשיא טראמפ קורמת עור וגידים כנגד שחיקתה הכלכלית האסטרטגית המתמשכת של ארה"ב בעולם.

האיום הסיני על ההגמוניה הכלכלית העולמית האמריקאית, המיושם באמצעות מלכודות חוב, מלחמות מחירים, גניבת קניין רוחני וייצור המוני, התממש והתקדם במשך עשרות שנים ללא מענה, נתקל כעת בתגובה שעוצמתה הולכת ומתגברת.

מלחמת העולמות הזו, שהיא במהותה קרב בינארי בין ציביליזציות ותפיסות עולם פילוסופיות הנוגעות בחופש וחירות האדם, הסתתרה שנים מאחורי הנרטיב הנעלה "גלובליזציה", והוסתרה היטב כפיתיון גאוני שהסיט את תשומת הלב של חולמים רבים מהאמת המסוכנת של החתירה האגרסיבית להשתלטות המפלגה הקומוניסטית הסינית על העולם החופשי במונחי המערב.

תהום אידאולוגית

על רקע תהום אידיאולוגית בלתי ניתנת לגישור, ממשיך תהליך משא ומתן בין המעצמות במטרה להגיע להסכם ביניים אשר יוביל להסכם מלא שייעצב, בין היתר, את היחסים הכלכליים של שתי המעצמות בעתיד. הסיבה היחידה לנוכחותה של סין סביב השולחן היא עניבת החנק שמטיל עליה הממשל האמריקאי, אשר מאט דרמטית את התקדמות סין בתוכניתה האסטרטגית. תוכנית זו, להביא את כלכלת סין בתקופה של 100 שנה מאז עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בשנת 1949, לתוצר לאומי לנפש של מעל 50 אלף דולר, בדומה למדינות הכי מפותחות, מחייבת שיעורי צמיחה שנתית של 8-10 אחוז. בשנה הבאה תחגוג המדינה 70 שנה למהפכה הקומוניסטית, ומה שנראה בתקופתו של הנשיא שי כהתקדמות והצלחה גדולה, הופך לפתע מוטל בספק, תוך חריקת בלמים צורמת.

עניבה החנק האמריקאית עתידה להתהדק כבר בדצמבר, בדמות מכסים על יבוא בהיקף של 250 מיליארד דולר נוספים לקיים היום, ובכך הטלת מכסים על כל היצוא הסיני לארה"ב. צעד זה, לצד איסור מוחלט על כל עסקה בעלת  מאפיינים אסטרטגיים ובכלל זה כל היבט של מידע וטכנולוגיה, הן של חברות ועסקים אמריקאים והן של כל פרוקסי אמריקאי, כולל כמובן מדינת ישראל, משבש לחלוטין את התוכניות של שי וסין.

הסינים צריכים זמן. הם מצליחים מזה שנים בתוכניתם לצמוח על גב האמריקאים ועתידם. מה שרץ שנים באופן מדהים מתחת לרדאר "מדד הפראייריות" האמריקאי, כבר לא יהיה. אפילו לא בעידן דמוקרטים בשלטון, שגם ראשיהם מתבטאים באגרסיביות נגד הסינים. מאידך, ארה"ב חייבת להוריד את גירעון הסחר האדיר שלה בהיקף של כ-500 מיליארד דולר לשנה מול הסינים, ואת זה היא תעשה אם תייקר את מחירי היבוא מסין ותקטין ביקושים, תגרום לעליית עלויות הייצור הסיני ופגיעה באטרקטיביות הייצור שם, תעצור את גניבת הקניין הרוחני על ידי סין ותגרום לסינים להגדיל דרמטית רכש סחורות ושירותים אמריקאים.

חוזרים לבייס

הפגיעה בליבת כוחו הפנימי של יריב היא טקטיקה בסיסית בכל קרב, גם במלחמה בין מעצמות. הרס היריב מבפנים, אפקטיבי לעיתים יותר מפגיעה מבחוץ. כך, פגיעה בבסיס התמיכה של הנשיא טראמפ, אנשי המעמד הבינוני, החקלאים והתעשיינים האמריקאים, מהווה אחת מהמטרות הברורות של השלטון הסיני שהיה שמח להיפטר מעונשו של הנשיא האמריקאי. הכנסות מסין בהיקפים גדולים לסחורה חקלאית ואחרת, אשר לא מגיעות על פי הסיכומים, הם חלק מניסיונות השפעה הסינית על סקטורים קריטיים בבחירת השלטון האמריקאי בואכה 2020.

משא ומתן, שידע ועוד ידע, לא מעט עליות וירידות, הניב לכאורה הסכם ביניים, שמטרתו לדחות את האסקלציה המתמשכת במלחמת המעצמות, תוך מתן פתרון זמני לחלק מהסוגיות בהן ניתן להגיע להסכמות. ה"הסכם" עונה על הצרכים המיידיים של ה'בייס' של כל צד במשוואה, בהם כספים לחקלאים האמריקאים מרכישות מוגברות סיניות ועצירה זמנית של סנקציות אמריקאיות שתיתן אוויר לכלכלה הסינית המאטה והולכת.

הסכם הביניים משקף בראש ובראשונה את הצורך של הסינים לקבל זמן נוסף ולדחות את הנזקים המשמעותיים עבורם מצעדי האמריקאים, בהם הטלת מכסים, איסור עסקאות ומגבלות על פעילויות סיניות שונות. במובן הזה, אפשר לומר שהסינים הם אלו שמצמצו ראשונים.

ההסכם חושף ומזקק את האינטרס האמיתי של שני הצדדים במלחמה על ההגמוניה העולמית ומספק פתרון בהתאמה לאינטרסים השלטוניים והאינטרסים הלאומיים של כל צד. האינטרס השלטוני של הנשיא שי הוא לאפשר למימוש אסטרטגיה שלו, ה"ממלכה התיכונה", להמשיך קדימה ללא עצירה, ובכך להבטיח את שלטונו ושלטון המפלגה הקומוניסטית, שהתנאי ההכרחי לקיומם הוא  שגשוג כלכלי כבסיס לתמיכת העם הסיני. כך, קיום שיעורי צמיחה גבוהים ועימם תעסוקה ועלייה ברמת החיים היא ה"בייס" לכל הסכם עליו סין והנשיא שלה יחתמו. בלי צמיחה חזקה ותעסוקה, החזון הזה יהיה בסכנה.

בצד השני, האינטרס השלטוני של הנשיא טראמפ הוא לאפשר להמשיך באסטרטגיית "אמריקה פירסט" שמטרתה להפסיק את הכרסום בכלכלת ארה"ב מצד סין ותהליכי הגלובליזציה ולעצור את האיום על ההגמוניה האמריקאית העולמית. מי שנתן לטראמפ את המנדט בבחירות הקודמות ואמור לתת לו את המנדט להמשיך ולהוביל את האידיאולוגיה שלו הם ה"אמריקאים של תוך היבשת", אנשי המעמד הבינוני ומטה, חקלאים, אנשי תעשיה וייצור. הם ה"בייס" שלו והם אוכלוסיית היעד לכל הסכם עליו יחתום. כך, דאגה לאינטרסים שלהם, צמיחה, תעסוקה ועלייה ברמת החיים היא הבסיס לכל הסכם עליו ארה"ב והנשיא שלה יחתמו.

רק הסכם ביניים

כך, בסיס מול בסיס, עם מוכנות לחמיצות מסוימת כבכל משא ומתן, פועלת הכימיה במשא ומתן בין המעצמות הללו, וזאת התרכובת הכימית לכל נוסחה להסכם בהווה או בעתיד. הסכם הביניים נוגע בדיוק בכל בסיס ולכן נחתם. מכאן שברמת האינטרס השלטוני זו נוסחה עובדת. גם ברמת האינטרס הלאומי הנוסחה שהושגה תואמת, שכן סין מסירה בשלב זה, גם אם לזמן מוגבל, איום דרמטי של מכסים משמעותיים להמשך צמיחתה, שהיו אמורים להיכנס לתוקף בשבועות הקרובים.

אם אכן ארה"ב תקבל רכש של 50 מיליארד דולר בשנה למוצרים חקלאיים, הזרמה משמעותית של כספים בדיוק ל"בייס" ובכלל. אזי המכסים האמורים להיות מוטלים בחודש דצמבר יועמדו למבחן מחדש, כאשר המגבלות החמורות שהטילה על טכנולוגיות סיניות ובכלל זה המגבלות על חברת וואוי ימשיכו ללחוץ כל העת על השלטון הסיני הצמא לטכנולוגיה עילית למימוש חזונו.

בסופו של דבר, העימות הגדול בין סין לארה"ב על ההגמוניה העולמית הוא בלתי נמנע. סין קוראת תגר על העליונות האמריקאית בכל תחום אפשרי- מסחר, טכנולוגיה, שליטה על נתיבי הסחר, שליטה על נתיבי הכסף והגם בעליונות צבאית קלאסית. רק לפני ימים ספורים הודיע נשיא סין שי כי ארצו תפעל לפיתוח טכנולוגיית בלוקצ'יין (ידיעה שהקפיצה את מטבע הביטקויון ב-40%), במה שמהווה צעד תקדימי במלחמה בדומיננטיות של ארה"ב בתחום המט"ח.

צעדים אלו של סין, שאינם מעוגנים בהסכם הנוכחי, לצד המשך קידום תכנית ה'חגורה והדרך', יובילו בוודאות לעימות נוסף בין המעצמות. דרך המשי החדשה של הסינים היא תכנית מתוחכמת לכיבוש זוחל סיני של נקודות מפתח ברחבי העולם באמצעות השקעות של מאות מיליארדי דולרים שמעגנים אחיזה סינית בכל רחבי העולם, ולאחרונה גם בישראל.

מחכים לסיבוב הבא

בצד השני ממתין הנשיא טראמפ, שמחזיק בקלפים החזקים יותר במשא ומתן, ומשמר את יכולתו לסיבוב הבא, שיגיע מהר ממה שלכאורה עולה מההבנות של הסכם הביניים. טראמפ יכול ל'הדליק' מחדש את הזירה הסינית בכל זמן, בהתאם לאינטרסים המדיניים והפוליטיים שברקע. אם ירצה, הוא יוכל לדחות את האסקלציה של העימות בין המעצמות לתקופה נוחה יותר, לאחר בחירות 2020, כאשר יהיה משוחרר לחלוטין מלחצים פנימיים ואיום אלקטורלי על המשך כהונתו בבית הלבן.

אופציה נוספת שעומדת בפני טראמפ היא אסקלציה מהותית של העימות דווקא לקראת הבחירות, תוך שהוא מציב חזית מיליטנטית כלפי סין בפני המצביעים בבית ושמירה על האינטרסים האמריקאיים.

בינתיים, השווקים מריעים להסכמות בין סין לארה"ב, והמדדים המרכזיים בוול סטריט ברמות שיא של כל הזמנים, כאשר חדשות חיוביות נוספות על התקדמות לקראת הסכם מקיף, עתידים לשלוח את השווקים לשיאים חדשים. למרות החגיגות, כדאי לשמור על רמה של סקפטיות ולזכור שבאותה מידה, הצתה מחודשת של הסכסוך עלולה לשלוח את השווקים דרומה, וכאשר מדובר בהסכם ביניים, לא בהסכם סופי, צפויות לנו עוד הרבה תנודות.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

22.10.2019

העולם הישן של מונופול אופ"ק והתלות של ארה"ב בזהב השחור של המזרח התיכון נגמר, ובמקומו קם עולם חסר יציבות של מלחמת כל בכל על שווקי הייצוא לנפט. המשך הסנקציות על איראן מוציא אותה ממשחק הנפט הגלובאלי ומשרת לכל השחקנים האחרים

מאת: ניצן דוד פוקס 

המתקפה האחרונה על סעודיה – אולי ע״י החות׳ים, אולי ע״י האיראנים – היא דוגמה לעולם החדש שאנחנו חיים בו. מבלי ששמנו לב, בשקט-בשקט, העולם השתנה בצורה מהותית. חלקנו עוד חושבים שאנחנו חיים בעולם בו ארה״ב תלויה בנפט במזרח התיכון ושמחירי הנפט מושפעים בעיקר מהיציבות במפרץ הפרסי. עולם בו אופ״ק הוא הארגון הקובע את מחיר הנפט ומדינות מערביות חייבות להתחשב באינטרסים של העולם הערבי בשביל להבטיח מחירי דלק נמוכים. העולם הזה חלף.

במקומו יש לנו עולם חדש, בו הדינמיקה בין יצרניות נפט מזכירה יותר חבורת קניבלים, כל אחד אוכל את השני בשביל לשרוד ולשגשג. משמרות המהפכה שהובילו את הפיגוע על סעודיה פוגעים בעם האיראני בשביל שגשוג והצלחת ״המהפכה האסלמית״. בצד השני, ערב הסעודית ורוסיה נלחמות  בוונצואלה ואיראן, במטרה לשמור על תפוקה גבוהה שלהן על רקע מחירי נפט הנמוכים. ומנעל כולם משקיפה ארה"ב שמגדילה בכל יום את תפוקת הנפט שלה ולוקחת נתח משמעותי מהרווחים של יצרניות נפט אחרות.

בשורות הבאות אנסה לשרטט בקווים כללים את העולם החדש והדינמיקה שלו. אם לא נבין אותו, לא נבין את התנהגות שווקי האנרגיה ואת הגיאופוליטיקה החדשה של המפרץ הפרסי.

איראן פוגעת בעצמה

המתקפה על ערב הסעודית, אם באמת הייתה באישור ואולי אף בביצוע איראני, מעלה בפנינו דילמה ראשונה: האם הפעולה נועדה להשפיע על שחקן חיצוני לאיראן (נאמר האיחוד האירופי) או שחקן פנימי באיראן?

איראן אינה מדינה בעלת ראש אחד, קול אחד. מבנה הכוח האיראני מחולק בצורה גסה בין שתי מערכות: מערכת הדמוקרטית ומערכת דיקטטורית. המערכת הדמוקרטית מונהגת ע״י רוחאני, נשיא איראן. במערכת הזו לעם האיראני יש השפעה דרך בחירות והנציגים בה רוצים, אולי, בטובתו של העם. המערכת הזו מושפעת מהסנקציות האמריקאיות ומהסבל של העם האיראני תחתן. המערכת הדיקטטורית נשלטת ע״י המנהיג העליון ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה. הכוח שלה אינו תלוי ברצון הבוחר ולכן גם רווחתו אינה בראש מעייניה. היא עסוקה במטרה האידיאולוגית של הפצת המהפכה האסלמית, או לחילופין בגזירת קופון מהשליטה שלה בכלכלה האיראנית ובשוק השחור בה.

מבנה אינטרסים כזה יוצר עמדות שונות בין שתי המערכות בנוגע לסנקציות האמריקאיות ורפורמה ומודרניזציה של הכלכלה האיראנית. רוחאני במערכת הדמוקרטית רוצה את הסרת הסנקציות ורפורמות בכלכלה בשביל להיטיב עם העם ולהביא שגשוג חומרי לאיראן. ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה במערכת הדיקטטורית רוצים בשימור כוחם הכלכלי ומסרבים להיכנע לסנקציות האמריקאיות.

חשבו על זה: למה דווקא כשנראה שטראמפ מוכן להקלה בסנקציות ולמו״מ עם רוחאני מתרחשת מתקפה שמסכלת מו״מ אפשרי? מה האיראנים משיגים בזה? היחידים שהאיראנים לוחצים במהלך הזה הם האירופים, שנאלצים לספוג את העלייה במחירי הנפט ולנסות להרגיע את הרוחות במפרץ. מה האיראנים מקווים שהאירופים יעשו? הם לא יצליחו ללחוץ את ארה״ב להסיר את הסנקציות, ונראה שהאיחוד אינו מצליח להקים מנגנון עוקף סנקציות אפקטיבי. האירופים גם צריכים את טראמפ במצב רוח טוב במהלך השיחות על הסכם סחר בין האיחוד לארה״ב. לפעול מאחורי גבה של ארה״ב ולתמוך באיראנים עלולה לפגוע בהם בשיחות הסחר. מרחב הפעולה שלהם בכל הקשור לאיראן הוא מוגבל.

המשך הסנקציות פוגע בעיקר במערכת הדמוקרטית האיראנית, בעוד הדיקטטורה תחתיה ממשיכה להרוויח. בעולם החדש שלנו היא אבל לא היחידה – גם רוסיה וסעודיה מעדיפות המשך סנקציות על איראן.

קניבלים בקרב אופ״ק

סנקציות על איראן טובות לרוסיה וערב הסעודית. כל מתקפה איראנית, כל צעד של איראן שמאריך את הסנקציות, הוא צעד טוב לערב הסעודית ורוסיה. למה? מפני שהסנקציות על וונצואלה ואיראן מאפשרות לרוסיה וערב הסעודית להגדיל את תפוקת הנפט שלהן מבלי להוביל לירידה במחיר הנפט.

 

ניתוח עומק של אנדרו סטנלי (Stanely) מה-CSIS ממאי השנה מראה שהיכולת של אופ״ק לשמור על יציבות במחיר הנפט על-אף עלייה בתפוקה של ארה״ב מבוססת על הירידה בתפוקה של וונצואלה ואיראן עקב הסנקציות. יותר מזה – רוסיה וערב הסעודית יכולות להגדיל את התפוקה שלהן ועדיין לשמור על תפוקה נמוכה בסה״כ של אופ״ק, הודות לירידה בתפוקה בוונצואלה ואיראן.

כל זה יכול להשתנות בחטף אם ארה״ב תסיר את הסנקציות מאיראן. האיראנים הכריזו שאם הסנקציות ירדו הם ישאפו להפיק נפט במקסימום יכולת. לחברות אופ״ק השונות לא תהיה ברירה אלא לקצץ בתפוקה שלהן, או להסתכן בקריסה של מחיר הנפט. ערב הסעודית ורוסיה, ש'שתו' עד עתה את הנתח של איראן, יהיו חייבות לקצץ בתפוקה שלהן אם הן ירצו לשמור על מחיר חבית הנפט מעל לנקודה הקריטית של 55 דולר לחבית.

מכאן שהמתקפה על סעודיה לא כל-כך רעה לסעודים. היא מעלה את מחיר הנפט ופוגעת בסיכוי להקלה בסנקציות על איראן. הרוסים והסעודים יכולים לנשום לרווחה. הם לא לבד.

ארה״ב בולעת את כולם

מהפכת הפצלים בארה״ב משנה מאז 2008 את פניה של ארה״ב כשחקן אנרגטי. אם פעם היא הייתה תלויה ביציבות של אזורים מייצרים נפט כמו וונצואלה והמזרח התיכון, היא היום מספקת את רוב הנפט הדרוש לה ע״י הפקת נפט מפצלי שמן, במיוחד בדרום ארה״ב (Permian Basin). המהפכה הפכה את ארה״ב מגורם מייצב, לגורם מערער.

 

הפקת הנפט בארה״ב נשלטת ע״י שני מספרים: מחיר לחבית שנדרש בשביל המשך הפקה מבאר קיימת, והמחיר לחבית שדרוש בשביל לקדוח ולהפעיל בארות חדשות. נכון לספטמבר 2019, לפי הבנק הפדרלי של דאלאס (Federal Reserve Bank of Dallas ) טווח המחיר להמשך הפקה מבארות קיימות הוא 27-37$, וטווח המחיר לקדיחת בארות חדשות היא 48-54$.

המשמעות היא שכל עלייה במחיר הנפט מרוסנת ע״י תעשיית הפצלים האמריקאית. ברגע בו המחיר עולה מעל הטווח של 48-54$, בארות חדשים נקדחים ותפוקת הנפט בארה״ב עולה. זו הסיבה שלמרות המתקפה על ערב הסעודית, מחיר הנפט עלה יחסית במתינות ולא הגיע לשיא שלו באפריל השנה (66$).

העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של המזרח התיכון. אם פעם ארה״ב הייתה מחויבת לביטחון ערב הסעודית בשביל מחיר נפט נמוך, היום היא יכולה לחיות עם מתקפות על תשתית הנפט של סעודיה בנוחות יחסית. הסעודים, בשביל לשמור על העניין של ארה״ב, מנסים לשמור על עצמם מעניינים כלכלית לארה״ב ע״י הגדלה של רכישות הנשק מארה״ב. מאז 2013 האחוז של ערב הסעודית מסה״כ ייבוא הנפט של ארה״ב ירד, ובמקביל עלו רכישות הנשק של ערב הסעודית מארה״ב.

 

כמובן, ערב הסעודית מכניסה את עצמה כאן לפינה – אם העניין המרכזי של ארה״ב בערב הסעודית יהיה מכירות נשק, לא תהיה לה סיבה להוריד את המתיחות במפרץ.

חוסר יציבות מבני

אנחנו חיים בעולם חדש – העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של כלכלת האנרגיה העולמית, מיציבות לקניבליזם. ארה״ב נוגסת ברווחים של מדינות נפט אחרות ושומרת על מחיר חבית נמוך יחסית. יצרניות אופ״ק מצליחות להחזיק מעמד הודות לסנקציות שארה״ב (יצרנית נפט) מפעילה נגד וונצואלה ואיראן (יצרניות נפט). הצד היחיד בכל הסכסוך שאמור לרצות בהורדת הסנקציות בכל מחיר – איראן – יורה לעצמו ברגל, לא ברור אם בשביל ללחוץ את האירופים או כחלק ממאבק פנימי על כוח.

בעולם החדש הזה יציבות במזרח התיכון אינה המטרה העליונה של ארה״ב, והמחיר שהיא תהיה מוכנה לשלם בשבילה תרד עם הזמן, כאשר ערב הסעודית ורוסיה ישמחו להמשיך לראות סנקציות על איראן. בצד השני, היכולת של איראן להקפיץ את מחיר הנפט מוגבלת, ולכן גם מנוף הלחץ שהיא יכולה להפעיל נגד העולם מוגבל.

 

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

24.09.2019

משך שנים רבות כל פגיעה באספקת זרימת הנוזל השחור הייתה חלום הבלהות האנרגטי של גושי הכלכלה הגדולים ומקור כוחם של מדינות ערב. תסריט אימה שכזה, הכולל פגיעה מהותית בהיצע הנפט, הוביל בעבר לקפיצה במחיר החבית עד כדי היסטריה עולמית וחששות מפני התפרצות אינפלציונית. כהונת הנשיא טראמפ, שהסיר את כל חסמי הייצור עבור יצרני הנפט האמריקאים ובכלל זה את תעשיית הפצלים, הפכה את ההיסטריה להיסטוריה.

האירועים האחרונים במפרץ הפרסי, מעלים את הטמפרטורות החמות ממילא לנקודת רתיחה וצומת של קבלת החלטות שיכולים להוביל למגוון תסריטים, בינהם אלימים. כדי לנתח את התרחישים הצפויים, שיטלטלו את עולם האנרגיה הבינ"ל עד כדי השפעה על הכיס של כל אחד ואחת מאיתנו, צריך להבין את האינטרסים הגיאו-פוליטיים שמניעים את השחקנים השונים.

המתקפה המשולבת טילים ורחפנים  של איראן על מתקני הנפט של סעודיה, שהביאה להשבתת מחצית מכושר האספקה היומי של הממלכה הסונית, שלחה לרגע את מחיר הנפט לעלייה של 15%, שלא החזיקה יותר מ-24 שעות והחלה להתמתן לרמה של 60 דולר לחבית. מחירה של אותה חבית מסוג ברנט, עמד רק לפני שנה על מעל ל-80 דולר, ומאז צנח במשך חודשים עד לרמה של 50 דולר, עקב הלחץ האמריקאי על הסעודים "לפתוח את הברזים" ולשמור על המחיר ברמות של 50-60 שיהיה נוח לצרכנים האמריקאים וליצרני הנפט האמריקאים. הדומיננטיות חסרת התקדים של ארה"ב בשוק הנפט העולמי, הולכת וגוברת, כאשר ארה"ב ממשיכה להגדיל את היקפי ייצור ויצוא הנפט שלה ולהחליף יצרנים אחרים כמו אירן, ונצואלה וספקיות אופ"ק ערביות. ארה"ב הפכה ליצואנית הנפט הגדולה בעולם, מספקת 20% מצריכת הנפט של סין ואינה מייבאת יותר נפט כבעבר ובכך אינה תלויה בעולם הערבי או מדינות אופ"ק.

 

בניגוד לעבר, המתקפה האיראנית היא מתקפה אסטרטגית על סעודיה והחרפה משמעותית של האיום במפרץ הפרסי. כבר לא מדובר במתקפה על מיכלית כזאת או אחרת, מתקפה טקטית וספורדית, אלא במהלך מתוכנן שמצליח לפגוע מהותית בהיצע הנפט העולמי. האיראנים מאותתים לעולם ואומרים למעשה, 'אם אנחנו לא נמכור נפט, בגלל הסנקציות הקשוחות המוטלות עלינו מצד האמריקאים, הרי שלא נאפשר גם לאחרים ובראשם סעודיה למכור נפט, ואת המחיר ישלמו הצרכנים בשווקים הגלובאליים'. המתקפה חושפת לכאורה קונפליקט פנים איראני ואת החשש של "מדינת משמרות המהפיכה" בתוך המדינה האיראנית, למפגש אפשרי ומשא ומתן בין הנשיא טראמפ לרוחאני, אשר יביא למו"מ העלול לפרק את משטר העריצות ולפגוע אנושות במשמרות המהפיכה הבוזזים את כלכלתה של המדינה. כך, המתקפה שללה לחלוטין כל מפגש שכזה.

כל צעדי האירנים מכוונים להכנסת הנשיא טראמפ למילכוד, ממנו הוא עלול רק להינזק בואכה הבחירות לכהונה נוספת. שנה ורבע לפני הבחירות בארה"ב, הגברת ההתקפות בין אם ישירות בגלוי, או בעקיפין באמצעות כוחות פרוקסי, דוחפת את הנשיא להחליט בין עימות צבאי או חוסר תגובה. שתי חלופות אלה גרועות ויפגעו בנשיא, שמצידו לא נופל בפח, מגיב ויגיב בהגברה דרמטית של סנקציות כלכליות. בקרוב נראה לחץ הולך וגובר על האירנים ובכלל זה ניתוקם מכל צינור הכנסות עד לכדי חניקה של ממש, ואת זה ירגישו היטב גם שלוחותיהם ברחבי המזרח התיכון והעולם, ובכלל זה הח'ותים בתימן, חיזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות בעיראק.

צריך להבין, שלאמריקאים אין אינטרס ישיר בנפט מהמפרץ שכן הם מייצרים את כל התצרוכת הפנימית והרבה יותר לבד. הנפגעים הישירים מעלית מחירים עקב מהומות איראניות הן דווקא "בנות הברית" של האירנים, בהן סין, גרמניה וצרפת המגינה על האיראנים באופן צבוע ותמוה. הנה כי כן, המלכוד עבר לאיראנים אשר כל מה שלא יעשו יעלה להם ביוקר ויותיר אותם קירחים מכאן ומכאן.

 1.      איראן:

 מתקפת הכט"במים של איראן היא לכאורה סיכון מחושב, שנועד להלחיץ את כל הצדדים למציאת פתרון, שיאפשר לאיראן להשתחרר מהכבלים החונקים של הסנקציות החריפות שמוטלות עליה בזירה הבינ"ל ופוגעות אנושות בכלכלתה. משטר האייתולות מבין שהוא חייב לפרוץ את המצור עכשיו, ומוכן לקחת סיכונים לא מבוטלים כדי לצאת מהחנק הכלכלי, מתוך הבנה שאם המצב הכלכלי יורע עוד יותר, גוברים הסיכונים להתגברות מחאה חברתית ולחץ להפלת המשטר.

האיראנים יוצאים מנקודת הנחה שממשל טראמפ לא מעוניין בכניסה פיזית לעימות משמעותי במזה"ת בשנת בחירות. עימות כזה, עלול לפגוע בשווקים הפיננסיים ויעלה את מחיר הנפט לגבהים חדשים. הנחה זו גורמת להם לבחון שוב ושוב את הגבולות, תוך שימוש בנשק הנפט, כלי שהוכיח את עצמו בעבר, בשנות ה-70, אך יעילותו מוטלת בספק כעת.  

בעבר, אירוע טרור במפרץ היה מטיס את מחירי הנפט למעל ל-100 דולר לחבית ומזעזע את הכלכלה העולמית, והיום התגובה מתונה יותר. ארה"ב של טראמפ שינתה את כללי המשחק והיא זאת שקובעת בפועל את מחיר הנפט העולמי, ולכן איראן נשארת עם מעט מאד מנופי השפעה ממשיים. ייצוא הנפט ותוצריו הפכו למנוף חנק פיננסי על איראן, כאשר הנשיא האמריקאי רק ממשיך להגביר את הלחץ, והתגובה האיראנית של מתקפת הרחפנים היא בעיקר אות של מצוקה, שכן איראן נמצאת עם גבה אל הקיר.

איראן אמנם מותחת את החבל, אבל היא לא פתחה בהתקפה ישירה על נתיבי השייט, ולא מסלימה את המצב לכדי מלחמה כוללת, כיוון שאז תעמוד בפני צומת דרכים שעלול לסכן את שרידות שלטון האייתולות. 

2.      ארה"ב:

 ארה"ב לא מיהרה להגיב על הפרובוקציה האיראנית, למעט סבב נוסף של החרפה של משטר הסנקציות על המדינה ועל זרועות השלטון כגון משמרות המהפכה. עם זאת, טראמפ לא ייכנע לאיומים האיראניים והוא יפעל לחנק מוחלט של ייצוא הנפט מאיראן, שיכול לרדת מתחת לרמה של 200,000 חביות ביום, לעומת פוטנציאל הפקה יומי של שתי מיליון חביות. מדובר בהפסד כלכלי אדיר לכלכלה האיראנית, שגם ככה נמצאת במצב שביר מאד. במקביל, האופציה הצבאית ממשיכה להיות על השולחן.

ברור לכל כי הנשיא האמריקאי לא מעוניין במלחמה במזה"ת במהלך שנת בחירות, וגם לא רוצה לראות עלייה דרמטית של מחירי הנפט, ולכן סביר שארה"ב תפעל להגברת הייצור העצמי והרחבת היצוא באופן אגרסיבי, תוך החלפת האיראנים בכל השווקים שהם פועלים.

האסטרטגיה ארוכת הטווח של ארה"ב היא לשנות את מפת אספקת הנפט בעולם, לצמצם את גרעון הסחר ולהפוך להיות יצרנית ויצואנית הנפט הגדולה בעולם. כאשר הייצוא האיראני והסעודי נמצא בנסיגה, ארה"ב ממשיכה לכבוש שווקי ייצוא חדשים ולבסס את הדומיננטיות שלה בשוק הנפט הגלובאלי. רוסיה לא נפגעת מהחרם על איראן שכן גם היא יכולה להיכנס לשווקים במקומה, וסעודיה, למרות הירידה בתפוקה, ממלאת בנאמנות את תפקיד בת הברית של ארה"ב ומסייעת בשליטה על מחיר החבית.  

הנשיא טראמפ אמנם לא מעוניין בעוד עימות מיותר במזרח התיכון, אבל הצעדים שלו מובילים ללחץ אמריקאי אדיר על הכלכלה האיראנית, בלי שיש צורך לשים 'מגפיים על הקרקע'. אם איראן תמשיך למתוח את החבל, מיכליות נפט הבאות שיחצו את המפרץ ילוו על ידי הצי של ארה"ב וכוחות בינ"ל נוספים, ואז איראן לא תוכל להמשיך עם משחקי החתול והעכבר ותצטרך להחליט האם פניה למלחמה כוללת, שעלולה להיות אקורד הסיום של משטר האייתולות. 

 3.     סעודיה:

במשולש האנרגיה הגיאו-פוליטי של משחקי הנפט סעודיה נמצאת בפוזיציה החלשה ביותר, בין הפטיש לסדן. בעקבות המתקפה, תפוקת הנפט של הממלכה נחתכה בחדות והנפקת הענק של חברת הנפט הממשלתית ארמקו תידחה למועד לא ידוע. סעודיה, למרות רכישות נשק מתקדם מארה"ב בעלות של מאות מיליארדי דולרים לא יכולה להוות באמת יריב ביטחוני לאיראן, והיא רק הולכת ומבססת את התלות הביטחונית המוחלטת שלה בארה"ב, שמספקת לה מטריית הגנה מול האיום האיראני.

הסעודים יפעלו להחזיר את תפוקת הנפט לרמתה לפני המתקפה תוך שימוש בעתודות הנפט כדי למנוע פגיעה באספקה לשווקים, אך במשחק הפוקר הגיאו-פוליטי של שווקי האנרגיה היא החוליה החלשה ביותר, שכן היא נעדרת יכולת תגובה ממשית ותלויה לחלוטין ברצון הטוב של ממשל טראמפ.

הסעודים רוצים תגובה אמריקאית חריפה, ומקווים לא להתאכזב מממשל טראמפ כפי שהתאכזבו מממשל אובמה, שחתר בכל הכוח לפשרה מול איראן, שהשאירה את סעודיה (וישראל) לבד במערכה. בפועל, עליהם להסתפק רק בהבטחה להגנה על נתיבי השייט והגברת הנוכחות הביטחונית של ארה"ב באזור. הסעודים ימשיכו לעשות מה שהם יודעים לעשות הכי טוב- לקנות מהאמריקאים עוד ועוד מערכות נשק מתקדמות בעלות של עשרות מיליארדי דולרים, בתקווה שהתלות הביטחונית תחליף את התלות שפעם הייתה לארה"ב בנפט הסעודי, לפי שטראמפ החליט לשנות את כללי המשחק.

 4.      הזווית הישראלית:

למרות העלייה הזמנית האפשרית במחיר הבנזין בתחנות הדלק, בזווית הישראלית מדובר דווקא בהתפתחות חיובית, שמגבירה את המתח של ארה"ב וסעודיה מול איראן ומרחיקה את האפשרות לפגישה בין טראמפ לרוחאני, ותגביר הנחישות האמריקאית לחסל את כוונות הגרעין האיראני ואת ניסיונות ההשתלטות העוינים לישראל.

במקביל, הגברת התלות של סעודיה בארה"ב יוצרת תמריץ סעודי לתמיכה בתכנית המאה של ממשל טראמפ, במה שיכול להיות מנוף לחץ משמעותי על הרשות הפלסטינית. עוד מרוויח פוטנציאלי גדול מהעלייה במחיר הנפט הוא איש העסקים המקומי יצחק תשובה, שפועל להשלמת עסקת לרכישה של נכסי נפט של חברת שברון בים הצפוני, והעלייה במחיר החבית משרתת אותו בזמן קריטי להשלמת העסקה.

 

 

 

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

20.09.2019

עם כל הכבוד לבחירות, אז לפחות בכל מה שנוגע למצב הכלכלי של כל אחד מאתנו, ההחלטות הגדולות מתקבלות בחו"ל. מכיוון שהעולם היום הוא מקום די קטן, אז כשנגיד הבנק המרכזי האירופאי דופק על שולחן בפרנקפורט, אנחנו תכף נרגיש את זה כאן.

הנגיד האירופאי, מריו דראגי, דפק על השולחן השבוע, כשהוריד את הריבית על פיקדונות למינוס 0.5, כך שאירופאים משלמים ריבית לבנק על זה שהם מפקידים בבנק כסף. בנוסף, הוא גם התחייב להמשיך לספק כסף זול לממשלות באירופה. לכאורה, הוא בסך הכל ממשיך בפעולות שהתחיל נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי, ב- 2008 כשהוריד את הריבית לאפס, והדפיס כמויות עצומות של כסף. אבל כשברננקי עשה את זה, המטרה העיקרית הייתה להציל את מערכת האשראי העולמית. במהלך 2008 קרסו מספר בנקים וגופים פיננסיים גדולים, ונוצרה פאניקה בשווקים. ברננקי חשש שבמצב הזה, בנקים יפסיקו לתת הלוואות, ושכתוצאה מכך, כל החברות שזקוקות לאשראי יפשטו רגל, ואז העולם עלול להידרדר למשבר שכמוהו לא נראה מאז מלחמת העולם השנייה.

דראגי, לעומתו, עושה את זה עכשיו בניסיון לעודד את הכלכלה האירופאית המדשדשת. האמת היא שהכלכלה האירופאית לא מדשדשת בגלל הריבית. חלק גדול ממדינות אירופה, בעיקר צרפת, איטליה וספרד, נמצאות במשבר כי שוק העבודה שלהן לא יעיל, והתעשייה שלהן לא מצליחה לספק ערך מוסף כדי להתחרות בתוצרת של סין ומדינות אחרות. מי שיכול לפתור את המצב, אלו הממשלות, שצריכות להעביר רפורמות בשוק העבודה. אבל זה מהלך מאד לא פופולרי, כי אחרי שהן הבטיחו במשך שנים לציבור שכל מי שישיג השכלה יוכל להתפרנס בכבוד, פתאום הן צריכות להסביר שזה לא כל כך פשוט.

אז הממשלות מתקשות להעביר את הרפורמות הנחוצות, ולכן היכולת שלהן לסייע בחילוץ מהמשבר היא מאד מוגבלת. אז מה עושים? משאירים את הבמה לבנקים המרכזיים שיורידו את הריבית. אבל בנקים מרכזיים אינם מסוגלים לפתור בעיות מבניות. במקום לפתור את הבעיות, מה שהריבית הנמוכה עושה זה לאפשר לאנשים ולחברות להמשיך לתפקד גם אם ההכנסה שלהם לא משהו, כי כשהריבית היא אפס (ולפעמים אפילו פחות), זה ממש לא כואב לקחת הלוואה ולממן את ההפסדים.

מי שעוד ממשיך לתפקד ולשפוך כסף בצורה מאד לא יעילה בגלל הריבית הנמוכה אלו הממשלות. החוב של בריטניה צמח מ- 50% אחוזי תוצר ב- 2008 ל- 87% ב- 2018, של צרפת מ- 69% ל- 98% ושל ארה"ב מ- 68%  ב- 2008 ל- 106% ב- 2018. רוב הוצאת הכסף הזאת אינה מיועדת להשקעות, ולכן אינה מייצרת מקומות עבודה בעתיד. הכסף נשפך על תוכניות לטווח קצר, כדי לשמור על רמת החיים, והתוצאה היא גידול במגזר הציבורי והצטמקות של המגזר הפרטי.

אז ברור לגמרי למה הנשיא טראמפ ורוב שאר מנהיגי העולם המערבי מעוניינים בריבית הנמוכה: היא נותנת להם את הזמן להמשיך ולפעול בשקט יחסי, כי בזכות הריבית הנמוכה, אנשים יכולים להמשיך ולחיות, למרות שהמצב ממש לא משהו. זה גם די ברור למה נגידי הבנקים המרכזיים, שיודעים שהריבית הנמוכה היא רק אשליה, מהססים להמשיך איתה, אבל בסוף ממשיכים כי אין להם ברירה. אז לפחות בינתיים, ממשלות, חברות ואנשים ימשיכו להגדיל את החוב. לפחות בינתיים, מחירי הדירות ממשיכים לעלות ואנשים ממשיכים לקנות כי המשכנתא זולה. השאלה היא רק מה יקרה קודם: האם הממשלות יתעשתו ויתחילו לטפל בבעיות גם במחיר של אובדן פופולריות, או שהשוק ייבהל, יתרסק, ויאלץ את כולנו להתחיל מחדש, והפעם במצב יותר גרוע מאשר ב- 2008.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

12.09.2019

מדיניות הילד היחיד של סין חוזרת אליה כמו בומרנג והאוכלוסייה של המדינה מזדקנת במהירות. אם סין תפספס את חלון הזמן הדמוגרפי היא תמצא את עצמה עם נטל כלכלי ופנסיוני שאיתו היא לא תוכל להתמודד 

אחת הטענות בנוגע לסכסוך הסחר בין סין לארה״ב היא שבעוד ארה״ב חושבת רק בטווח זמן של שנתיים קדימה, סין חושבת בטווח של מאה שנים קדימה. אי לכך, סין תספוג ותעמוד בכל מה שארה״ב תזרוק עליה, פשוט מפני שהנזק בטווח הקצר לא באמת משנה בטווח הארוך. לפי התיאוריה הזאת, ממשל טראמפ הוא רק עוד מהמורה בדרך של סין להיות מעצמת העל החדשה.

טענה זו נכונה רק באופן חלקי. סין באמת מסתכלת לטווח ארוך, וההנהגה הקומוניסטית שמה לעצמה יעד להפוך את סין למדינת עולם ראשון עד 2049, שנת המאה להיווסדות הרפובליקה העממית, אך סכסוך הסחר עם ארה״ב אינו מאיים על סין בנזק לטווח הקצר בלבד. סין נכנסת כעת לחלון זמן שיקבע במידה רבה את עתידה – אם היא עומדת להפוך למרכז עולמי חדש, או להידרדר לתהום הנשייה.

חלון דמוגרפי

כדי לבין לעומק את גודל האתגרים שעומדים בפני ההנהגה הקומוניסטית של המדינה, צריך להבין את השינוי הדמוגרפי המשמעותי שעומד להתחולל בין 2020 ל-2040 בסין. כל הנתונים בטור זה מבוססים על הערכות של האו״ם (United Nations Statistics Division).

גרף 1 מציג את יחס התלות של האוכלוסייה המבוגרת בדור הצעיר. יחס התלות מחושב כאחוז של האוכלוסייה מעל גיל 65+ מול האוכלוסייה העובדת בגילאי 25-64. בגרף מוצגות שלוש מהכלכלות הגדולות בעולם: ארה״ב, סין ויפן. יפן ידועה כחברה מבוגרת, בה היום אזרחים מעל גיל 60 מונים כשליש מהאוכלוסייה. לפי הערכת האו״ם עד 2050 היחס בין האוכלוסייה העובדת ביפן לאוכלוסייה הקשישה יעלה מפנסיונר אחד על כל שני עובדים (יחס תלות של 56.0%) לפנסיונר על כל עובד (יחס תלות של 88.4%). ארה״ב לעומתה נהנת מכוח עבודה צעיר יחסית ובין 2020 ל-2050 יחס התלות יעלה מ-32.1% ל-45.3%. בין שתיהן נמצאת סין, שתראה קפיצה משמעותית ביחס התלות שלה: מ-20.4% ב-2020 ל-52.2% ב-2050.

מדובר בנתון דרמטי. המשמעות של עלייה ביחס התלות משמעה ירידה בתפוקה של המשק ועלייה בהוצאות של מערכת הבריאות, הרווחה והפנסיה.

אבל זה לא נגמר כאן. גרף 2, המתאר את אחוז השינוי באוכלוסיית בני ה-65 ומעלה ביחס לשנת 2020, שנלקחת כשנת הבסיס. בין 2020 ל-2050 יפן תראה עלייה של כ-11% בשיעור בני ה-65 ומעלה שלה. ארה״ב תראה עלייה של כ-54%. סין לעומתן תראה עלייה של 112%, רובה (99%) בין 2020 ל-2040. כלומר סין תראה את אוכלוסיית הפנסיונרים שלה מכפילה את עצמה בתוך פחות מ-20 שנה מ-172 מיליון איש ל-365 מיליון, שיהוו ב-2050 כשליש האוכלוסייה.

סין אינה מחזיקה היום בכלכלה שיכולה לתמוך באוכלוסייה כה גדולה של קשישים. לפי הערכות של ממשלת סין עצמה, הפנסיה הלאומית של סין תתאפס ב-2035. ללא שינוי משמעותי בכלכלה הסינית ועלייה בתפוקה של העובד הסיני, הנטל הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת עלול להוביל למיתון במשק הסיני, מיתון שיש בו לפגוע בלגיטימציה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית, שביססה בשלושת העשורים האחרונים את הלגיטימציה שלה על ההבטחה בדבר ״שגשוג לכול״.

 

תוצרת סין 2025

בייג׳ין כמובן מודעת לכל זה. כדי להבטיח את המשך הצמיחה של הכלכלה הסינית ההנהגה חייבת להעביר את סין מהתבססות על תעשיות של ייצור המוני וזול (low-tech) לייצור מתקדם (High-tech) וטיפוס של יצרנים סינים במעלה שרשרת הערך הגלובאלית.  

בשביל לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה בייג׳ין יצאה ב-2015 בתוכנית ״תוצרת סין 2025״ (Made in China 2025). התוכנית מציבה יעדים ברורים לתעשייה הסינית בתחומי מחקר ופיתוח, שדרוג תשתיות תקשורת ואוטומטיזציה ואפילו העלאת הסטנדרטים הסביבתיים של התעשייה. התוכנית קוראת לתעשייה הסינית לבצע ״קפיצה גדולה טכנולוגית״ שתהפוך את תעשיית ההיי-טק הסינית למתקדמת בעולם, וגם לעצמאית מהעולם.

התוכנית דורשת במפורש שעד 2025 כ-70% מהרכיבים הדרושים לתעשייה הסינית יהיו מקומיים. המטרה היא להקטין את התלות של התעשייה הסינית בייבוא וחיצוני, במיוחד ייבוא מארה״ב.

אם ״תוצרת סין 2025״ תשיג את יעדיה, סין תהפוך להיות ממרכז הייצור של העולם למרכז ההיי-טק שלו. היא תחווה עלייה ביצרניות של העובד הסיני, ירידה בדרישה לחומרי גלם, ירידה בזיהום האוויר, והכי חשוב מבחינה אסטרטגית – ירידה בתלות שלה בייבוא טכנולוגיות מהעולם, ובמיוחד מארה״ב.

היכולת של סין להשיג עצמאות טכנולוגית מארה״ב תלויה באופן פרדוקסאלי בגישה שלה כרגע לטכנולוגיה אמריקאית. דו״ח של סוכנות הדירוג  S&Pממאי 2019 מראה בבירור שסין תלויה בטכנולוגיה ובמוצרים הטכנולוגים של חברות זרות, במיוחד מעגלים משולבים (״שבבים״). לפי הדו״ח, אם ארה״ב תגביל את הגישה של סין לטכנולוגיה אמריקאית – במיוחד רכש טכנולוגיה, מה שהיא כבר החלה לעשות בעזרת CFIUS (The Committee on Foreign Investment in the United States) – היא תפגע בצמיחה של המשק הסיני וביכולת שלו להתחרות מול שחקנים גלובאליים.

 

התגובה של ממשל טראמפ

מול החזון הסיני לעצמאות, ארה״ב לא צריכה לנהל מלחמת סחר של 100 שנים והיא גם לא צריכה לנהל מלחמה צבאית נגדה. ארה"ב פשוט צריכה לצמצם את הגישה של סין לטכנולוגיה אמריקאית ומערבית בכלל לעשור הבא. היא יכולה לעשות זאת באמצעות מכסים, מגבלות חמורות יותר על השקעות זרות בארה״ב, תיאום עם בעלות ברית ובמקרה הצורך אף סנקציות. מניעה של טכנולוגיה מסין בחלון הזמן הקריטי של 2020-2040 תמנע ממנה להשיג את השינוי המבני הדרוש לה. ללא בסיס כלכלי חזק, המשקל הדמוגרפי של אוכלוסיית הפנסיונרים שלה יגרור אותה, במקרה הטוב, למיתון כלכלי מתמשך.

חשוב להדגיש שהתוצאה הזו אינה התוצאה המועדפת על ממשל טראמפ. ההסכם שהממשל שם על השולחן עם סין נותן לה גישה לטכנולוגיה אמריקאית, אך מגביל אותה לעסקים עם חברות אמריקאיות. הוא שולל ממנה את האפשרות לכפות העברת טכנולוגיה כתנאי לגישה לשוק הסיני ומבקש להתאים את החוקים הסינים על זכויות אינטלקטואליות לחוקים מקבילים בארה״ב.

 

חלון זמן קריטי

סין נכנסת לחלון זמן קריטי מבחינה, בו אוכלוסיית הפנסיונרים תעלה בקצב גבוה ויחס התלות יקפוץ מ-20.4% (פנסיונר אחד לכל 5 עובדים) ל-52.2% (פנסיונר אחד על כל שני עובדים). ארה״ב מצדה מעוניינת לאפשר לסין להמשיך ולצמוח, אך רק בתנאי שהיא מכבדת ושומרת את הזכויות האינטלקטואליות של חברות זרות. אם סין תפספס את ״חלון הזמן הדמוגרפי״ ולא תצליח לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה עם טכנולוגיה מערבית, היא תאפיר לפני שתתעשר.  

אמיר איל | יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

27.08.2019

אחת הבעיות המרכזיות שעומדות היום בפני משקיעים היא חוסר הוודאות בנוגע לסכסוך הסחר בין ארה"ב לסין. במבט ראשון קשה להעריך לאן יתפתח הסכסוך ומתי – אם בכלל – הוא יגיע לסיומו. בשביל לנסות וכן להעריך, ולו בקווים כלליים, צריך להבין את מרחב האפשרויות והאינטרסים של שני הצדדים.

הצד האמריקאי מובן ומוכר יותר: הנשיא דונאלד טראמפ מעוניין להגיע להסכם שיתקן עיוותים מהותיים ביחסי הסחר בין סין לארה"ב. במיוחד הנשיא מתמקד בסבסוד ממשלתי של חברות סיניות ובהגנה על זכויות יוצרים וקניין רוחני אמריקאי בסין. ניצחון של הנשיא יחזק אותו בעיני הבוחרים ויעזור לו לנצח במרוץ לנשיאות ב-2020. אם לעומת זאת הוא לא יצליח להגיע להסכם, והכלכלה האמריקאית תכנס למיתון עקב סכסוך הסחר, הסיכויים שלו לנצח במרוץ לנשיאות קטנים. המטרה של טראמפ היא להגיע לניצחון במינימום נזק לארה"ב.

הצד הסיני פחות מובן לפחות למשקיעים מערבים. מקובל להתייחס אליו כצד החזק, שיכול לספוג כל נזק כלכלי מארה"ב, ובעוד טראמפ עלול לאבד את משרתו בגלל מיתון שי ג'ינפינג יישאר מנהיג סין לא משנה מה הביצועים של הכלכלה. זו הבנה שגויה לא רק של מצב הכלכלה הסינית, אלא גם המצב הפוליטי בה.

בשורות הבאות אשרטט בקצרה את מרחב האפשרויות המצומצם שעומד בפני שי ג'ינפינג, מרחב אפשרויות שמכריח אותו להמשיך ולהתנהל לפי מו"מ שארה"ב היא שמכתיבה את קצבו. בחינה קרובה מראה ששי ג'ינפינג אינו יכול לספוג נזק כלכלי משמעותי או לפגוע בכלכלה האמריקאית מבלי לסכן את היציבות הפוליטית בסין ואת המשך קיומה של המפלגה הקומוניסטית.

מרחב האפשרויות הסיני

אנחנו יכולים לזהות שלוש מטרות של המפלגה הקומוניסטית, מטרה ראשית אחת (נקרא לה "המטרה הקיומית") ועוד שתי מטרות משנה: המטרה הקיומית של המפלגה היא הבטחת המשך שלטונה במדינה הסינית. בשביל להשיג זאת מאז שנות ה-80' המפלגה פועלת להגדלת הרווחה החומרית של העם הסיני (המטרה השנייה) ככלי להבטחת היציבות הפוליטית שלה. יש למטרה הזו שורשים ברעיון סיני היסטורי של "מנדט השמיים", הדורש מן השליט לדאוג לרווחת נתיניו בשביל לקבל את המנדט לשלוט. עם בחירתו של שי ג'ינפינג למזכירות המפלגה בסוף 2012 התווספה מטרה שלישית – התחייה הלאומית של האומה הסינית. שי ג'ינפינג נוקט בקו היסטורי שרואה בסין אומה שמצבה הטבעי הוא ככוח עולמי, ובאחריות המפלגה הקומוניסטית להפוך את סין שוב לכוח עולמי. פרויקט "דרך המשי החדשה" (One Belt, One Road) קשור ישירות למטרה זו.

הכלכלה הסינית משרתת את כל המטרות האלו. כלכלה צומחת מבטיחה רווחה חומרית לעם הסיני, מה שנותן יציבות פוליטית למפלגה הקומוניסטית. כלכלה גדולה גם מחזקת את מעמדה הבינלאומי של סין, נותנת לסין כוח שאותו היא יכולה לנצל למטרות פוליטיות. לדוגמה בייג'ין משתמשת בלחץ כלכלי בשביל להביא מדינות להסיר את הכרתן בטאיוואן, תחת איום שהן אינן יכולות להכיר בטאיוואן ובייג'ין יחד. משום המשקל הכלכלי הגדול של סין, הלחץ אפקטיבי.

יש מציגים את הכלכלה הסינית כמעין "פלא כלכלי" המצליח לשלב בין אלמנטים של משק סוציאליסטי, דוגמת תכנון ריכוזי וחברות ממשלתיות, ובין אלמנטים של שוק חופשי, כמו חברות פרטיות ותמחור מבוסס היצע וביקוש. מנקודת מבט כזו נראה שהכלכלה הסינית יכולה לספוג את הנזקים של סכסוך הסחר ולהמשיך לצמוח בקצב של 6% בשנה גם תחת משטר מכסים חריף. אילו רק זה היה המצב.

הכלכלה הסינית סובלת מחולשות מבניות, שהופכות אותה דווקא לרגישה יותר לסכסוך הסחר מהכלכלה האמריקאית. הבעיה היסודית של הכלכלה הסינית היא הצריכה הפרטית הנמוכה של משקי הבית הסינים – הצריכה הפרטית בסין הייתה נכון לסוף 2018 כ-39% מהתמ"ג, בניגוד לצריכה הפרטית האמריקאית שעמדה על כ-67%, גם בסוף 2018. במספרים מוחלטים משקי הבית בסין הוציאו ב-2017 כ-9 טריליון דולר, כנגד 13 טריליון שהוציאו משקי הבית בארה"ב (נתוני ה-OECD). הצד ההופכי של הצריכה הפרטית הנמוכה הוא שיעור חיסכון גבוה, כשמשקי בית סינים הם מהמובילים בעולם בשיעור החיסכון, וודאי בין כלכלות גדולות. יש מספר סיבות לשיעור החיסכון הגבוה, ביניהן עלות גבוהה על טיפולים רפואיים, התפוררות של רשת הביטחון הסוציאלי משום ההפרטות של שנות ה-90' והחשש מפרישה ללא פנסיה (נכון לכתיבת שורות אלה הפנסיה הלאומית בסין צפויה להתאפס ב-2035).

 

שיעור חיסכון גבוה משמעו הון רב שמחפש אפיקי השקעה. צריכה פרטית נמוכה משמעה שהדרך העיקרית למשק לצמוח היא ע"י השקעה. הצמיחה הסינית מאז המשבר הכלכלי של 2008 מבוססת על השקעה, שרובה מגיע ע"י הלוואות מגופים פיננסים. בין סוף 2008 לסוף 2018 החוב של המגזר הלא פיננסי בסין גדל מ-2.1 טריליון דולר ל-33 טריליון דולר, או מ-142.4% מהתמ"ג ל-254% (נתוני Bank for International Settlements, ראה גרפים 1 ו-2).

גרף 1 – יחס חוב-תוצר, סין מול כלכלות מפותחות, מקור: המשחק הגדול, נתונים מ-BIS

 

גרף 2 – יחס חוב-תוצר, סין מול שווקים מתעוררים. מקור: המשחק הגדול, נתונים מ-BIS

המנועים העיקרים לצמיחת החוב היו הלוואות שלקחו ממשלות המחוזות בסין וחברות ממשלתיות, שהשתמשו בכסף כדי לבנות תשתיות ולרכוש ציוד, מה שנרשם כ"צמיחה במשק", על-אף שאין דרישה מצד השוק לפעילות הזו. הם צברו חוב, אותו הם נאלצו לממן ע"י לקיחת עוד הלוואות. משום הרגולציה הדרקונית של הממשל המרכזי על יכולת הממשלות במחוזות ללוות, הן עברו להשתמש בכלים פיננסים בלתי מפוקחים – "בנקאות הצללים" הסינית – בשביל להמשיך ולממן את החוב שלהן.

התוצאה? אין מישהו מחוץ לסין – ואולי גם לא בסין – שיודע בוודאות מה היקף החוב של ממשלות המחוזות וכמה אחוזים ממנו הוא הלוואות לא מתפקדות. דו"ח של קרן המטבע העולמית על מצב הבנקאות הסינית מ-2017 מציין בפירוש שבנקים סינים ממירים הלוואות בלתי מתפקדות לנכסים פיננסים אחרים בשביל לדווח על אחוז נמוך של הלוואות בלתי מתפקדות. לכן למרות שהנתון הרשמי של הבנק המרכזי של סין הוא שאחוז ההלוואות הבלתי מתפקדות בסין עומד על 1.8%, חברת דירוג האשראי פיץ' (Fitch) העריכה עוד בסוף 2016 שהאחוז האמיתי עומד על בין 15% ל-21%, או כ-11% עד 20% מהתמ"ג הסיני.

במקרה של מלחמת סחר בעצימות מלאה בועת החוב הסינית תתפוצץ, משום שחברות לא יוכלו לשלם את החוב שלהן. במקרה הטוב המדינה הסינית תאלץ לנצל את רוב יתרות המט"ח שלה להציל את הבנקים הסינים ולהתמודד עם מיתון, שיעורר אי-שקט אזרחי ועלול לאיים על המשך שליטתה של המפלגה.

בעיית החזירים

נוסף על בעיית החוב הסינית, סין מתמודדת מאז אוגוסט 2018 עם מגפה של דבר החזירים האפריקאי. כיצרנית והצרכנית הגדולה בעולם של בשר חזיר, המגפה פוגעת בצורה לא פרופורציונאלית בצרכן הסיני. 60% מצריכת הבשר הסינית היא של חזיר, שמהווה פריט חלבון פופולארי במיוחד בקרב מעמד הביניים במדינה. נכון ליולי 2019 מחיר בשר החזיר עלה ב-30%, המחיר של פירות טריים עלה בכ-39.1% והמחיר לביצים, עוף, בקר, בשר כבש וירקות טריים עלו בין 5.2% ל-11.4%. הערכה שגם אם הסינים יצליחו להשתלט על המגפה (מה שלא נראה כרגע), העדרים במדינה יחזרו לגודלם המקורי רק בעוד כ-5 שנים, כשעד אז התפוקה הסינית של בשר חזיר תהיה נמוכה מהנדרש.

למגפה מספר השלכות על מרחבה הפעולה של סין: ראשית, העלייה במחירי המזון נוגסת בהכנסה הפנויה של הצרכנים הסינים. אם לבייג'ין היה בסיס צרכני חזק, היא הייתה יכולה להסתמך עליו בשביל להקטין את הנזק מהמכסים של טראמפ. הבעיה שמשקי הבית בסין מובילים בעולם בחיסכון, לא בהוצאה. עלייה במחירי המזון תצמצם עוד את ההוצאה הפרטית שלהם, תפגע במשק ותכריח את בייג'ין להגדיל את ההשקעה בכלכלה (בכך ממשיכה את בעיית החוב).

שנית, עלייה במחירי המזון עלולה להביא לאי-שקט אזרחי. יש מתאם (קורלציה) בין קפיצה במחירי המזון להפגנות ומחאות. "האביב הערבי" לדוגמה התרחש לאחר קפיצה במחירי המזון, במיוחד חיטה. סין עצמה חוותה הפגנות עקב עליית מחירים, כשבסוף שנות ה-80' אינפלציה ועלייה במחירי המזון עודדה רבים לצאת להפגנות כיכר טיאננמן.

שלישית, בשביל לנסות ולמנוע עלייה חדה במחירי המזון סין נאלצת לייבא כמויות גדלות והולכות של בשר חזיר ממקומות אחרים, כולל ארה"ב. על-אף שבייג'ין הטילה מכסים גדולים על תוצרת חקלאית אמריקאית כולל בשר חזיר, על-פי דיווחים בייג'ין מאפשרת לחברות סיניות לייבא מבלי לשלם מכס. ייבוא של בשר חזיר מארה"ב ע"י סין מקטין את הפגיעה בחקלאים האמריקאים עקב סכסוך הסחר ונותן לטראמפ מרווח נשימה להמשיך ולרדוף אחר עסקת סחר שתהיה ניצחון אמריקאי.

סיכום

הסינים אינם הצד החזק בסכסוך הסחר הנוכחי. חוב תאגידי גדול שמידת הרעילות שלו לא ידועה, אינפלציה במחירי המזון והסכנה שמשבר כלכלי יביא למשבר פוליטי כולם כובלים את ידיו של שי ג'ינפינג. "שבירת כלים" מהצד הסיני, לדוגמה ע"י פיחות מתמשך ביואן, עלולה לעלות למפלגה הקומוניסטית בהמשך שלטונה.

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

13.08.2019

בנק ישראל לא יכול ולא צריך להילחם נגד השוק ולקבוע שער מלאכותי לשקל. בניגוד לביקורת המושחזת שקיבל השבוע, נגיד בנק ישראל מעדיף לשמור על מדיניות עמימות, להכיר בכוחו המוגבל, ולא להיכנס לפוזיציות שאי אפשר להגן עליהן לאורך זמן. 

אחרי שנים ארוכות בחו"ל נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון מתחיל להתרגל מחדש לחוסר הסובלנות הישראלי. עוד לא תמה מסיבת העיתונאים בה הודיע הבנק על השארת הריבית על כנה והצהרתו של הנגיד שתוואי הריבית לא יעלה בקרוב, והביקורת ניתכה מכל עבר: "הנגיד לא 'קילר', הספקולנטים עושים עליו סיבוב", אמרו. "הנגיד עשה שגיאה של טירונים", הוא "נרדם בשמירה", "הנגיד נשאר ללא כדורים" ועוד ועוד פרשנויות משתלחות, רובן בעילום שם- מטעם 'בכירים בשוק ההון'.

הנה הצעה לכל אותם פרשנים והוגים- אל תמהרו לייחס לנגיד החדש תכונות של חוסר נחרצות או חוסר הבנה בשווקים הגלובאליים והמדיניות המוניטארית הנדרשת. אמנם בישראל 100 ימי חסד הן המלצה על הנייר בלבד ורבים כבר מיהרו לחרוץ את דינו, אך בהחלט ייתכן שדווקא מדיניות העמימות של בנק ישראל בהנהגתו- שלא מוכן להתחייב על רכישות דולרים בשוק החופשי ומעדיף להשאיר לעצמו מרחב תמרון רחב, היא האסטרטגיה הנכונה לתקופה הזאת.

 ירון נכנס לתפקידו בתקופה מאתגרת, היישר אל תוך מלחמת המטבעות הגלובאלית, ועם ירושה בעייתית של העלאת הריבית הנמהרת והמיותרת שביצעה הנגידה הזמנית הקודמת נדין טרכטנברג, בניגוד מוחלט למגמה הרווחת של הבנקים המרכזיים בעולם. אם הנגיד היה ממהר לקבוע 'גבולות גזרה' בהם ברור לכל הפעילים בשוק שבנק ישראל נזעק להגן על עמדה מסוימת בשער הדולר-שקל, נניח שער של 3.50, זאת הייתה טעות קשה, וטוב שירון בחר במדיניות של עמימות ביחס לתכנית רכישות הדולרים, שאינה אפקטיבית אם כל הקלפים של בנק ישראל חשופים לעיני כל.

מלחמת המטבעות משפיעה גם על ישראל, אבל בנק ישראל לא יכול ולא צריך להילחם נגד השוק ולקבוע שער מלאכותי לשקל. במובנים רבים, התחזקות השקל היא תמונת ראי של הכלכלה הישראלית שממשיכה להתחזק – מה'סיליקון ואדי' שלא מפסיק לייצר אקזיטים ותעסוקה עד לתגליות הגז, שיחלו שיניבו הכנסות משמעותיות של מטבע זר עם תחילת הייצוא למדינות השכנות ב-2020. ההצלחה הכלכלית של ישראל משתקפת גם בשער המטבע הישראלי, וזאת מגמה ארוכת טווח.

אז מה בנק ישראל כן יכול לעשות? נגיד הבנק אמנם אינו מעוניין לכבול את בנק ישראל למדיניות קבועה של רכישות מטבע לנוכח כל התפתחות או ירידה בשער השקל-דולר, אך אם המגמה הנוכחית תימשך יהיה עליו להמשיך עם רכישות המטבע, מבלי להתחייב לשער כזה או אחר, אלא מתוך מטרה למתן את הפגיעה במשק הישראלי ובייצוא, ולתת למשק אפשרות להיערך לעידן השקל החזק. 

בזירת הריבית, מלחמת המטבעות העולמית לא צפויה לדעוך. התגובה של הבנקים המרכזיים ברחבי העולם היא שמירה על ריבית נמוכה, במטרה לשמור על שער מטבע נמוך ולתת לייצוא סיוע בשערי המט"ח. באירופה ויפן הריבית שלילית, סין מסבסדת את המטבע שלה ומבצעת מניפולציות מכוערות, ובארה"ב הלחץ של הנשיא טראמפ עושה את שלו וגם נגיד הפד מתחיל להבין (באיחור אופנתי) את ההכרח בהורדת ריבית.

בנק ישראל צריך ליישר קו עם מגמת הריבית הגלובאלית ולפעול להורדה של הריבית בישראל לשיעור של 0.1%. אין הגיון בריבית גבוהה על השקל, שכל גושי הסחר הגדולים נמצאים בריבית שלילית דה-פקטו. לא מן הנמנע כי בנק ישראל צריך גם לבחון את האפשרות וההשלכות של מעבר לריבית שלילית גם בישראל.

בנק ישראל צריך להבין שאנחנו במלחמת עולם כלכלית ומלחמת מטבעות, שעליה כתבתי עוד ב-2007, שלא הולכת להיפסק, ונגידי בנקים מרכזיים שלא יבינו לאן הרוח נושבת דנים את המדינות שלהם לחסרון יחסי עד כדי הפסד כלכלי מהותי. בסיטואציה הגלובאלית הנוכחית, אין מקום להעלאות ריבית. מחיר הכסף הוא כלי נשק חיוני בקרב הכלכלי, לחיים ולמוות, ואין מי שיכול לצעוד לשדה הקרב הגלובאלי ללא שימוש אפקטיבי בכל האמצעים, מבלי להינזק.

בזירת השקל-דולר, רכישות המט"ח הוכיחו שהן משככות ולא הופכות מגמה, בוודאי כשכל הקלפים של בנק ישראל חשופים מראש והפעילים בשוק יודעים מהו ה'קו האדום' אותו מסמן הנגיד. ההתערבות של בנק ישראל צריכה להיות לא צפויה, בנקודות זמן מסוימות בהן ספקולנטים פועלים, ובעוצמה שתוציא אותם משיווי משקל ותעקר את הרצון לעשות 'סיבובים פיננסיים' נוספים על השקל.

עוצמת השקל היא אסטרטגית ונובעת ממספר גורמי מפתח שאינם עתידים להשתנות בקרוב. התחזקותה המתמשכת של הכלכלה הישראלית בתהליך רב שנים, לצד הגמישות של המשק הישראלי וההתאמה הדרמטית שעבר בשני העשורים האחרונים, בא לביטוי בשדרוג דרוג החוב והאיתנות הפיננסית של מדינת ישראל ובעוצמתו של השקל. המשק הישראלי הפך תלוי פחות בייצור גנרי בעל שולי רווח נמוכים, ונסמך יותר על פעילות כלכלית עם ערך מוסף גבוה. ה'סיליקון ואדי' הישראלי ותעשיית הידע, הכוללת אגרו-טק, ווטר-טק, אוטו-טק, סייבר, ביג דאטה, פינ-טק ועוד ועוד,  יודע ליצור ולייצר שיעורי רווח גבוהים, המאפשרים גם סבילות גבוהה יותר מאי פעם לספוג שינויים בשער המטבע. שיעורי האבטלה הנמוכים, הריבית הנמוכה והפתיחות של המשק לתחרות, הינם קטליזטור מתמשך לצמיחה ועליה ברמת החיים. וכמובן העצמאות האנרגטית ותקבולי הגז העצומים הצפויים לצמצם דרמטית הצורך במטבע זר.

ההשפעה של בנק ישראל על שער השקל מוגבלת. התערבות בשוק יכולה להשפיע לטווחי זמן קצרים, אבל לא לשנות את המגמה. לפיכך כל ניסיון של בנק ישראל להיכנס למלחמת מטבעות עלול להתברר ככישלון מסוכן. מכאן שהפעילות המוניטארית של הנגיד, חייבת להיות משולבת עם צעדים פיסקליים כגון סיוע ממוקד ליצואנים תעשייתיים שבאמת סובלים משחיקת המטבע, ולהשתתף במימון הגנות וגידור על חשיפה מטבעית.

 ירידת הריבית בארה"ב תביא ממילא להקטנת עלויות הגידור המטבעי של היצואנים לגוש הדולר, כאשר אלה המייצאים לאירופה או ליפן נהנים באופן יחסי מהריביות השליליות שם.

 

בנק ישראל לא יכול להילחם בשוק

כפועל יוצא של עידן הריביות האפסיות, שוק המטבע תנודתי מאי פעם ולכן על אף עוצמתו האסטרטגית של השקל, סביר להניח שנראה גם תקופות של חולשה ופיחות כנגד המגמה. פיחות כזה יכול להגיע למשל עקב הרעה בנתוני מאקרו עיקריים של המשק ובראשם הגרעון התקציבי.

 בשנים האחרונות יחס החוב-תוצר הישראלי הלך וירד בניגוד מוחלט ומרשים מול מדינות ה-OECD. מספר מקורות הכנסה מרכזיים תרמו לכך, בהם מיסי הנדל"ן והרכב, אקזיטים גדולים של חברות מקומיות וצמיחה מואצת של יצואניות גדולות, שריפדו בשנים האחרונות את כיסי הממשלה. פריצת מסגרת ההוצאות, אי הקפדה על ניהול התקציב והיפוך תוואי הירידה ביחס חוב-תוצר, עלולים להביא לפגיעה באופק הכלכלי ועימו החלשות השקל. מאידך, קשה לראות את העצירה בצמיחה הטכנולוגית ובוודאי בהוון תזרימי המזומנים העצומה של הגז הטבעי שיתחילו לזרום בעתיד הלא רחוק. הנה כי כן, הגורמים העיקריים שישפיעו על המטבע המקומי הינן רובם ככולם מחוץ לטריטוריה המוניטרית.

מכאן שתפקידו של הבנק המרכזי והעומד בראשו הופך מורכב מתמיד, ומחייב גמישות מחשבתית לצד יצירתיות ויכולת הפתעה כדי לסייע למשק לשמור על נתוני צמיחה גבוהים ולא פחות חשוב להקל על הציבור הישראלי להשתתף בחדוות היצירה והצמיחה.

בנושא ניהול יתרות המטבע ההולכות ותופחות, בנק ישראל חייב להשתפר להפוך את היתרות הגבוהות למקור רווח ולא מקור הפסד, תוך התאמה של יתרות המטבע למשקל היחסי של גושי הסחר המרכזיים עימם סוחרת ישראל, ועל ידי כך יצירת גידור מטבעי אוטומטי של סחר החוץ.

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

31.07.2019

משרד האוצר העריך את העלויות של התוכנית באזור העשרה מיליארד ₪. זה לא מעט כסף - פחות או יותר כל מה שמושקע בשנה בתשתיות תחבורה. אבל לכולכם היה ברור שזה הרבה פחות מהסכום האמיתי, ולאט לאט מתחיל להתברר מה משרד האוצר לא סיפר לנו.

אחת הסיבות שבגללן מחיר למשתכן עולה הרבה יותר מההערכות הרשמיות של משרד האוצר היא "הסכמי גג". בישראל, לרשות מקומית לא כדאי לעודד בניה למגורים, כי הארנונה למגורים לא מכסה את ההוצאות של העיריות על הדיירים. לכן, כדי לשכנע רשויות מקומיות להסכים לבניה של דירות מחיר למשתכן בשטחן, משרד האוצר חתם אתם על הסכמי גג. בהסכמים האלו משרד האוצר התחייב לבנות על חשבונו את כל התשתיות שידרשו כדי לקבל את הדיירים.

מתברר שהסכמי הגג האלו עולים לפחות ארבעים מיליארד ש"ח. הסיבה שמשרד האוצר טוען שמחיר למשתכן עולה רק עשרה מיליארד ש"ח ולא סופר את הסכמי הגג היא שבמשרד האוצר עשו תרגיל חשבונאי ולכן הסכמי הגג לא מופיעים בספרים שלו. אבל זה שהחביאו את ההסכמים לא אומר שהם לא קיימים, ולכן כשלוקחים בחשבון את הסכמי הגג, העלות של מחיר למשתכן עולה לחמישים מיליארד ש"ח, שזה בערך פי שתיים מהתקציב של משרד הבריאות.

אבל החמישים מיליארד ש"ח האלו זה לא סוף הסיפור. כי חלק גדול מראשי הערים חתמו על הסכמי הגג מתוך אמונה שאם משרד האוצר יממן את התשתיות, אז לא תהיה בעיה לספק לתושבים שירותים גם בהמשך. זאת כמובן הנחה שגויה, כי הסכמי הגג דואגים רק לבניית התשתיות, אבל לא דואגים לתוספת הכנסה עתידית עבור העיריות.

זה אומר שעיריות שאין להן עודפים תקציביים ושיקלטו מספר גדול של תושבי מחיר למשתכן ייכנסו בתוך כמה שנים לגירעון תקציבי לא קטן. אבל גירעון תקציבי של עיריות זה בעיה של משרד הפנים, לא של משרד האוצר, ולכן מבחינת משרד האוצר זה לא קשור להוצאות על מחיר למשתכן.

מבחינת התושבים בערים שבהם בונים מחיר למשתכן, אבל, זה לא מעניין אם הבעיה היא של משרד הפנים או האוצר. מבחינתם זה אומר שבתוך כמה שנים מחיר למשתכן עומדת ליצר עוד עלויות שמישהו יצטרך לשלם. אז אפשרות אחת היא שהתושבים החדשים והישנים של הישובים שקלטו את מחיר למשתכן ישלמו בזה שהם יצטרכו לחיות עם שירותים מונציפליים ברמה ירודה במיוחד. אפשרות שניה היא שכל תושבי מדינת ישראל ישלמו, כי למדינה לא תהיה ברירה והיא תצטרך להעביר לישובים האלו תקציבי איזון על חשבון הקופה הציבורית.

אבל גם אם הכסף יגיע דרך תקציבי איזון, התושבים בעיריות שיסתבכו בגלל מחיר למשתכן ישלמו מחיר גבוה. כי תקציבי האיזון נמצאים באחריותו של משרד הפנים, ולכן לשר הפנים תהיה לא מעט השפעה על הקריטריונים שלפיהם יוחלט אילו רשויות יקבלו סיוע, וכמה כסף תקבל כל רשות. אז אם במקרה אתם גרים בישוב חילוני ופתאום אתם מגלים שבונים לכם מקווה ליד הבית, תבינו שזה חלק מהמחיר של מחיר למשתכן, כי בלי המקווה ראש העיר שלכם לא היה מקבל את הכסף. תשאלו את ראש העיר של טבריה.

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

30.07.2019

 מחיר הכסף, הריבית, הוא שוטר תנועה מרכזי המכוון את העולם הכלכלי וזרימת הכסף. למעשה, כל שרשרת המזון מתחילה בעלות הכסף, ולכן קל להבין מדוע הנושא נמצא בליבה של כמעט כל ויכוח כלכלי-חברתי, כאשר עוצמת האינטרסים וריבוי המניעים יוצרים עימות תמידי במשחקי הכס של ההון-שלטון הגלובלי. למחיר הכסף השפעה רבת ממדים בהיבט מאקרו ומיקרו, במישור ה"מאזני" ברמת מחירי הנכסים (הפיננסיים, הנדל"ן, הסחורות) ובמישור ה"תוצאתי" בהשפעה ישירה ועקיפה על רווחיות ויתרון יחסי.

בעולם דיס-אינפלציוני שקצב הצמיחה שלו אינו מאפשר הנאה מצרפית ושוויונית לשחקני העל המובילים, הכתבת מחיר זול של מטבע, תומכת בהחלשתו היחסית ויוצרת סובסידיה ריאלית ליצוא ויצור מקומי וכפועל יוצא עידוד לצמיחה על חשבון האחר. במשחק כלכלי גלובלי שכזה, המלחמה על הקיים הופכת אגרסיבית, מניפולטיבית ואינטרסנטית, תוך הפעלת כל כלי נשק אפשרי בארסנל. לאחר שנים של מניפולציות ועיוות הסדר ואולי הצדק בסחר העולמי, עכשיו זה באמת ה"מאני טיים".

העולם כאופן-ספייס

תהליכי הגלובליזציה בעשורים האחרונים הרכיבו מחדש את העולם הכלכלי והפכו אותו למעין OPEN SPACE - חלל עבודה פתוח ומשותף, ללא חומות וחסמים על ייצור ושינוע של סחורות. בעולם שכזה, יש עודף כוח ייצור ועודף כוח שינוע, והשווקים פתוחים לכל יצרן ויזם. מכאן, קצרה הדרך למלחמת כל בכל בתוך כל מדינה ומדינה ובין המדינות השונות לבין עצמן: אצל מי תהיה האבטלה גבוהה? מי יחזיק במרכז הכובד העולמי ויבסס את עוצמתו ומי יישאר לצד הדרך?

בקרב הזה כבר לא לוקחים שבויים. העידן הוא עידן של Eco World War, שמשפיע על כל אחד מאזרחי העולם - ממקלטי מס לעשירי עולם עד לפליטים שעוברים בעקבות מלחמות, אסונות טבע או בחיפוש אחר עתיד טוב יותר להם וילדיהם. בעולם הזה, של מלחמת כל בכל, כל מדינה שרוצה להישאר בצמרת חייבת להצטייד בכלי נשק שייתנו לה יתרון יחסי על פני המתחרות - ריביות ושער חליפין, מחירי חומרי גלם ומחירי אנרגיה ועלויות ייצור.

 

הרבה מרוויחים, מפסידה אחת גדולה

עד כה בקרב הזה יש הרבה מרוויחים חדשים ומפסידה גדולה אחת - ארה"ב. ממשל טראמפ מנסה עכשיו, כמו שוברת קרח שמנסה לצאת מהמצור, לשנות את הדינמיקה החדשה בשווקים. מאז כניסת הסינים לכלכלה הגלובאלית ב-1994, וביתר שאת משנת 2001 עם הצטרפותם לארגון הסחר הבינלאומי, כמעט כל הפרמטרים הכלכליים השתנו לרעת ארה"ב, ורק עכשיו ארה"ב נזכרת להגיב.

סין הביאה לשווקים העולמיים יכולת ייצור אין סופית, שעולה למעשה על יכולת הצריכה של שווקי הייצוא, בהם ארה"ב. בעולם בעל עודף יכולת ייצור ובלי מחסור באנרגיה (עם מהפכת פצלי השמן), נוצר לחץ של עודפי היצע, ובסביבה כזאת, שבה כולם רוצים לעבוד אבל לא כולם מקבלים את ההזדמנות, נוצרים לחצים דיפלציונים, עם רמות מחירים נמוכות יחסית.

בעולם ללא אינפלציה משמעותית, כל השחקנים רוצים יתרון יחסי, ופועלים להחלשת המטבע שלהם, מה שנותן ליצואנים שלהם אוויר לנשימה ויתרון מבני במלחמה על השוק הגלובאלי. מלחמת המטבעות, עליה כתבתי בהרחבה בעיתון גלובס כבר בשנת 2007 (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000272093), נמשכת במלוא העוצמה גם היום. המדינות רוצות להוזיל את עלות הכסף, לעודד השקעות ולסבסד את הצמיחה.

אבל הסביבה הגלובאלית לא שוויונית- לא בין המדינות ולא בין האזרחים בתוך כל מדינה, ואי השוויון רק הולך גובר. המדינות הופכות משניות לחברות ענק גלובאליות כמו פייסבוק, אמזון, אפל, גוגל ומיקרוסופט, שהגדילו את חלקם בעוגה הכלכלית באופן לא פרופורציונאלי. חוסר השוויון הגובר יוצר מתחים חברתיים לא פשוטים, כאשר ממול המדינה הולכת ונחלשת ולא יכולה להפעיל את כוחה מול החברות הגלובאליות.

לזמן אין ערך

האימרה האמריקאית הידועה TIME IS MONEY כבר מזמן לא רלוונטית בעולם בו שערי הריבית שליליים או אפסיים. למעשה, בכל גושי הסחר העיקריים היום מחיר הכסף זול כפי שלא היה מעולם, למעט ארה"ב. כולם עושים שימוש בכלי הנשק המושחז של שער הריבית. עבור משקיעי הפיקדונות הבנקאיים ביפן או באירופה, כבר מזמןANYMORE  TIME IS NOT MONEY. ביפן, מאז סוף המאה הקודמת אין ריבית על הין (YEN) וכך גם באיחוד האירופאי כבר שנים ריבית שלילית על האירו (EURO) והמשך תוכניות הרחבה מוניטריות למיניהן. עבור שני שחקני על אלה במשחק הכלכלי הגלובלי, מדיניות של אפס ריבית (שלילית) והרחבות מוניטריות, היא בחזקת להיות או להתפרק.

לעומתם, הסינים מבצעים שנים רבות סבסוד מלאכותי של היואן (RNB). עבור מדינת על שעודף היצוא הפרמננטי שלה בעשור האחרון ועד כה, עומד על מאות מיליארדי דולרים לשנה, רובו ככולו מעודף סחר עצום מול ארה"ב, שער המטבע שלה כמעט ולא זז והוא מקובע באופן מלאכותי לדולר האמריקאי עם רצועה צרה של וויסות שבוודאי אינה תואמת את המציאות.

מול כל אלה, עומדת ארה"ב במשך שנים, נכנעת למלכודת היבוא הזול על חשבון חוב עתידי אימתני של הדורות הבאים, מפסידה מיליוני מקומות עבודה לאלו שמוכרים לה מכל הבא ליד, ובעיקר הלכה לכיוון איבוד ההגמוניה הגלובאלית. עד שהגיע הנשיא טראמפ שהכריז מלחמה כלכלית על הנלחמים בארה"ב מזה שנים.

שאין את נשק הריבית מעלים מכסים

בהיעדר כלי נשק הריבית, טראמפ שינה את הדינמיקה הגלובאלית, עם החזרת מדיניות של מכסי מגן והקים חומות סביב כלכלת ארה"ב, במגמה להכריח את יריבי הסחר לשנות את דפוסי ההתנהגות שלהם.

טראמפ לא מוכן לתת לאמריקה להמשיך להפסיד, ומתנגד לתנאי הסחר הלא הוגנים מול שותפות הסחר שלה (חלקן "בעלות ברית"). מכאן שינוי הסכמי הסחר שראינו בשנה האחרונה. אך מול הסינים הבעיה הרבה יותר משמעותית, שכן סין יצרה מציאות של סבסוד מטבעי קבוע, של פרוטקציוניזם מיסויי וחוקתי ושל רמיסה מוחלטת של כללי זכויות הקניין הרוחני. עכשיו הגיעה התגובה של טראמפ, שפותח את כל ההסכמים, הכתובים והלא כתובים, ומאיים עם מכסים בשווי של מאות מיליארדי דולרים.

 גם כאן, המלחמה היא החוצה, אך גם מבית. דווקא קברניטי הבנק המרכזי, הזרוע המוניטרית של המדיניות הכלכלית, סירבו לתת כתף עד כה במלחמת הסחר והשאירו את הנשיא לבד במערכה הגלובאלית. הפעם להערכתי, הפד קרוב יותר מתמיד להבנה שהמדיניות שלו שגויה והתיקון המשמעותי קרוב מאוד ולאורך זמן. 

אי הרלוונטיות של הבנקים המרכזיים

בעוד שתפקיד הממשלה לכוון את הכלכלה באמצעות מדיניות פיסקלית, קרי שליטה על התקציב, הרי שתפקיד הבנק המרכזי הוא להשפיע בהיבט המוניטרי, באמצעות שליטה בכמות הכסף ומחירו. בעולם הנוכחי, בו עודף גורמי ייצור ושינוע, עודף ייצור אנרגטי, מידע זמין ויכולת אספקת מזון בלתי מוגבלת בעולם החופשי, קיימים לחצים דיפלציוניים גלובליים קבועים. כפועל יוצא, רמות הריבית שליליות ואפסיות אצל גושי הסחר המרכזיים. בעולם כזה, תפקיד הבנקים המרכזיים הופך לא רלוונטי.

קל להמחיש את הסוגייה באמצעות דוגמא מעולם התחבורה, כשספינה או רכב נוטים ימינה, הנהג צריך לסובב את ההגאים לכוון השני. אבל מה קורה אם 'נגמר' ההגה? שאין יותר לאן לשבור? זה פחות או יותר מצבם של הבנקים המרכזיים ומכאן היעדר הרלוונטיות שלהם. כל מה שנותר להם לעשות זה לחפש תוכניות הרחבה יצירתיות, ושימור עולם שמחיר הכסף בו אפסי. כל ניסיון ל'עצמאות' מוניטארית היא לא פחות מהיאחזות פילוסופית בסוברניות או באגו. לכן, על הבנק המרכזי לשתף פעולה עם המאמץ המלחמתי של ארה"ב על חשבון התנתקות אקדמית מהמציאות. השווקים הפיננסיים קונסים קשות "התבלבלות" שכזו, כפי שראינו בדצמבר אשתקד.

מלחמת הסחר תמשיך

בסופו של יום, גם אם תושג רגיעה זמנית ויהיה סיכום על הבנות חדשות בין סין לארה"ב, ההתנגשות בין חזון ה'ממלכה התיכונה' של הנשיא שי וסין וחזון 'אמריקה פירסט' של הנשיא טראמפ וארה"ב, הוא בלתי נמנע. כל הפוגה, אם תהיה, היא זמנית בהחלט. הבעיה של ממשל טראמפ בעימות המתמשך מול סין היא שהוא יצא לקרב עם יד קשורה, ובזמן שכולם עושים שימוש בכלי הריבית או בקיבוע שערי חליפין כאמצעי לבניית יתרון יחסי, דווקא בארה"ב הריבית לא יורדת.

הבנק המרכזי, שסופג אש צולבת מטראמפ, סירב עד כה בכל תוקף להורדת ריבית. למרות שהוא רואה את טראמפ נלחם מול סין ושומע את התחנונים והאיומים של הממשל, עד כדי האיום התקדימי בהדחת נגיד הבנק המרכזי, הפד רואה לנגד עיניו בעיקר את החששות מאינפלציה, ובוחר להשאיר את מחיר הכסף האמריקאי על רמה גבוהה ביחס למתחרים ברחבי העולם.

הפד רואה את נתוני הצמיחה בארה"ב, את נתוני התעסוקה החיוביים, העלייה בשכר הריאלי ואת הורדות המס ולא ממהר לפעול להורת הריבית. לשיטתו, יש חשש אמיתי מלחצים אינפלציוניים עתידיים, ולכן הוא בוחר להפוך לאופוזיציה הראשית למהלכים של טראמפ בזירה הגלובאלית.

הקיבעון המחשבתי של בכירי הבנק המרכזי, שלא רואים את התמונה המלאה, עלול להוביל לכך שהם ייצרו נזק בלתי הפיך לרלוונטיות שלו, בכל הנוגע להשפעה והשתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות מאקרו-כלכליות.

הר החוב ממשיך לצמוח

עוד סיבה טובה להורדת הריבית בארה"ב היא בעיית החוב הלאומי, שגדל באופן מבהיל. אם לפני המשבר בשנת 2007 החוב הלאומי עמד על 9 טריליון ויחס חוב-תוצר של 62%, היום, עם חוב של מעל 22 טריליון דולר (!!!) שממשיך לטפס ויחס חוב-תוצר של 105%, כל הורדה של הריבית תחסוך לארה"ב סכומי עתק בתשלומי ריבית. 

בנוסף, משך החיים הממוצע של החוב האמריקאי הקצר יחסית (כ-5 שנים), מעמיד את ארה"ב בפני עומס פירעונות אדיר. אז מה עושים בתגובה? צעד אחד, שבו ארה"ב כבר נוקטת הוא הארכת מח"מ החוב בגיוסים חדשים, אבל דווקא את הצעד המתבקש של הורדת הריבית קצרת הטווח הם מתקשים ליישם.

בשורה התחתונה נראה שכל שחקני העל בכלכלה העולמית מבצעים מניפולציות, בין היתר על המטבעות שלהם, מלבד ארה"ב, שממשיכה להיפגע ממלחמת הסחר ומצויה בגירעון מסחרי מבני, מול סין ומול שותפות סחר אחרות, הצומחות על גב הצריכה שלה.

 

אם ארה"ב חפצת חיים, היא חייבת להוריד את מחירו של הדולר ככל האפשר, כך שתוכל להתמודד כשווה בין שווים בזירה הגלובאלית. בחלופה בין הטווח הקצר וחשש מאינפלציה לבין שמירת ההגמוניה העולמית, זו האפשרות היחידה. להערכתי, הפד לא יוכל להמשיך לעצום עיניים ויהיה חייב להתגייס למאמץ המדיני והכלכלי של ממשל טראמפ והכלכלה האמריקאית. אחרת, כולם ישלמו מחיר כבד. כבד מידי.

 

 

 

 

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

26.07.2019

אני תמיד הייתי משוכנע שחשבונאות זה הדבר הכי משעמם בעולם. אבל השבוע גיליתי שבגלל חשבונאות יצירתית, העברה של סכום כסף ממשלתי מחשבון אחד לחשבון אחר יכולה לגרום למשבר כלכלי חמור.

אז איך עניין חשבונאי הופך לסיכון לאומי? מתברר שלביטוח הלאומי יש עודפים, וכל שנה הוא מעביר אותם, על פי הסכם, למשרד האוצר. משרד האוצר אמור לשמור את הכסף בקופה נפרדת, כדי שביום שלביטוח הלאומי יהיה מחסור בכסף, תעמוד לרשותו הקופה שנצברה לאורך השנים. מכיוון שלמשרד האוצר יש דברים יותר יעילים לעשות עם כסף חוץ מלהשקיע אותו, הכסף מועבר לתקציב המדינה. הביטוח הלאומי נשאר עם הבטחה שבמידה והוא יצטרך, משרד האוצר יעביר לו את כל הכספים שידרשו.

המשבר החשבונאי נוצר כי מישהו בביטוח הלאומי נבהל וחשב שעל ההבטחה של משרד האוצר אולי לא כדאי לסמוך, ולכן הוא ביקש להפסיק את ההסדר. זה יוצר משבר, כי אם הכסף נמצא בקופה של האוצר, הוא לא מופיע בחוב הלאומי, ושר האוצר יכול להודיע בגאווה שדירוג האשראי של המדינה עלה לרמה AA-. אבל אם הכסף יעבור לקופה של הביטוח הלאומי, החוב הלאומי יזנק, ושר האוצר יהיה אשם בכך שדירוג האשראי של ישראל ילך כמה צעדים אחורה.

אם לא הבנתם, אני ארשום את זה בצורה מפורשת: כל עוד למדינת ישראל יש חוב לביטוח הלאומי (כלומר לאזרחים שאמורים לקבל בעתיד קצבאות) זה לא מופיע בחוב הלאומי והכל בסדר. אבל אם הכסף יועבר לביטוח הלאומי, זה כבר משבר חמור לכלכלת ישראל.

למי שלא מבין איך העברת כסף מחשבון אחד לאחר יוצרת בעיה למדינה, אז הנה השורה התחתונה: כל עוד הכסף נמצא במשרד האוצר, אז למרות שלמשרד האוצר יש חוב לביטוח הלאומי, ההנחה הסמויה היא שמשרד האוצר יכול תמיד להחליט שלא לשלם. לעומת זאת, אם הכסף יעבור לקופה של הביטוח הלאומי, משרד האוצר לא יוכל למנוע מהביטוח הלאומי לשלם קצבאות גם אם ההכנסות יהיו יותר נמוכות מההוצאות.

כך שהמאבק בין הביטוח הלאומי למשרד האוצר הוא בעצם על האופי של הביטוח הלאומי: האם הביטוח הלאומי הוא אכן חברת ביטוח, ולאזרחים יש ודאות שהם יקבלו את הקצבאות (הדי קטנות) שהם מצפים לקבל בעתיד, או שביטוח לאומי הוא זרוע של משרד האוצר, ואז הגובה של הקצבאות תלוי בזהות של השר ובמצב הקופה בשנה נתונה. כי במצב הנוכחי, במידה ולביטוח הלאומי לא יהיה די כסף לשלם למבוטחים בשנה נתונה, הרבה יותר קל למשרד האוצר לעשות תספורת על החוב ולקצץ את הקצבאות, מאשר למצוא מאיפה להביא את הכסף.

מה שמשאיר אותנו עם שתי מסקנות. הראשונה היא פוליטית: מתברר ששר האוצר הנוכחי אולי דיבר הרבה על הדאגה שלו לשכבות החלשות, ועל כמה שהוא רוצה להקטין אי שוויון ולהחזיר את הכסף לציבור. אבל עם כל הדאגה שלו, הוא לא קידם אפילו במילימטר את הצורך להבטיח שהביטוח הלאומי יוכל לשלם קצבאות לזקנים, ילדים, וחולים גם בעתיד. המסקנה השנייה היא ברמה האישית: המאבק החשבונאי הזה צריך להזכיר לכל אחד מאתנו שאם הוא רוצה כסף ליום סגריר, הוא צריך לחסוך בעצמו ולא לחכות למדינה.

Page 1 of 44  > >>

תקשורת ופרסום שוק ההון
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית חינם עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום