עיתונות מקצועית - אינפיניטי

עיתונות מקצועית

מוצגים לעיונכם מקבץ מאמרים, ראיונות ופרסומים בעיתונות הכלכלית, המקצועית ובמגזינים מקצועיים, בתחומי מאקרו כלכלה, שווק ההון המקומי, שוק ההון העולמי, פסיכולוגיה של משקיעים ועוד.

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 07.09.18

לקראת הקניות לחגים, הנה שיעור קצר באיך עובדים על לקוחות ועל רגולטורים. לפני שנים לא רבות המועצה הישראלית לצרכנות היתה עורכת סקר מחירים ומפרסמת את התוצאות בעיתונים ובטלוויזיה. לכאורה, כל צרכן נבון היה יכול ללמוד מהסקר איפה אפשר למצוא את הסל הזול ביותר.

אבל מתברר שהיתה בעיה קטנה אחת. מנהלי הרשתות ידעו איזה מוצרים המועצה הולכת לבדוק, לאיזה חנויות הסוקרים הולכים להגיע, והם אפילו ידעו באיזה יום. אפשר לנחש את התוצאה: המחירים של המוצרים שנבדקו היו נמוכים יותר בחנויות שנבדקו מאשר בכל חנות אחרת של הרשת. בנוסף, המחירים של מוצרים אחרים באותן חנויות היו גבוהים יותר מאשר בסניפים אחרים.

כך הרשתות שיצאו זולות בבדיקה נהנו מפרסום חיובי. אבל הלקוחות שהגיעו לחנויות האלו כדי לצאת בזול, גילו שאיכשהו, בסוף הם שילמו פחות או יותר אותו דבר כמו כשהם הלכו לכל חנות אחרת.

מאז השתכללנו. ב- 2015 משרד התעשיה חייב את כל הרשתות הגדולות לפרסם את המחירים של כל המוצרים בכל החנויות שלהם באופן שוטף באינטרנט. לקוחות שרוצים להשוות מחירים, יכולים לעשות זאת בקלות על ידי הורדה של אפליקציה חינמית. לכאורה, זה היה אמור להפסיק את הנסיונות לתחמן את הסקרים, כי עכשיו כל לקוח יכול לגלות את כל המידע שהוא רוצה בלחיצת כפתור אחת.

אבל מתברר שטכנולוגיות חדשות הן הזדמנויות חדשות לא רק ללקוחות, אלא גם לרשתות. כי הרשתות למדו מהר מאד שיש בישראל צרכנים נבונים שמורידים את האפליקציות ומשתמשים בהן כדי למצוא את המחירים הנמוכים ביותר. אבל רוב הלקוחות, לא. יותר מזה, כיום, מי שעושים את סקרי המחירים בעיתונים ובטלוויזיה משתמשים גם הם באפליקציות. אז מה שצריכה לעשות רשת שגם רוצה להראות טוב גם בעיני הלקוחות שבודקים מחירים ומספרים לחברים שלהם על איזה רשת הכי טובה, גם להראות טוב בעיני התקשורת וגם להרוויח על חשבון הלקוחות שסומכים על אחרים, זה לתמרן את האפליקציות לטובתן.

רמי לוי, למשל, שם לב שההוראות מחייבות אותו לפרסם את המחיר של המוצר, כלומר את המחיר של המוצר בקופה. אבל הן לא מחייבות אותו לפרסם את המחיר שמופיע על המוצר במדף. אז לפני החגים, הוא התחיל לפרסם באתר שיש מבצעים על כל מיני מוצרים פופולריים, אבל הוא לא דאג לעדכן את המחירים הללו על המוצרים בחנות. אז לקוח שאין לו את האפליקציה, לא יודע שיש מבצעים ולכן כנראה שהוא לא יקנה את המוצרים שנמצאים בהנחה. אם הוא בכל זאת לקח אותם, אז כשהגיע לקופה היתה לו הפתעה נעימה. אבל אז הוא אולי הצטער שהוא לא לקח עוד כמה קופסאות, ואחרי שעוברים בקופה לאף אחד אין כוח לחזור לעוד סיבוב.

לקוחות שיש להם את האפליקציה, שזה המיעוט, וגם רשתות התקשורת שעושות סקרים, לעומת זאת, כן ידעו על המבצעים, ולכן רמי לוי יצא מבחינתם במקום גבוה כשהם דיווחו איזו רשת הכי זולה לפני החג. כך הרגולציה שמחייבת לפרסם מחירים אבל לא מחייבת שהמחירים שמפורסמים זהים למה שמופיע על המדבקה, אפשרה לרשת ען מנהלים חכמים גם להראות טוב, וגם להרוויח לא מעט.

תרגיל אחר שרשתות עושות זה להפסיק את המבצעים שבזכותם הן נראות טוב בסקרים יום אחרי שהסקרים מפורסמים. כי הלקוחות שהגיעו בגלל שאמרו בטלוויזיה ששם הכי זול, לא יעזבו בגלל שהמחירים זה לא בדיוק מה שאמר הקריין.

כך שכשהולכים לעשות קניות לחגים, צריך לזכור שסקרים זה דבר טוב, אבל בעיקר בשביל רשתות השיווק שמשתמשות בהם כדי למשוך לקוחות. בנוסף, צריך לזכור שהרשתות לא רוצות להפסיד, ולכן בכל פעם שהן עושות מבצע של 30% על מוצר אחד, המחיר של כמה מוצרים אחרים עולה, אבל בקטן. כך שאיך שהוא, למרות שכשאנחנו מגיעים לעשות קניות לפני החגים נדמה לנו שכל החנות במבצע, בכל זאת כשמסכמים את כל החשבון, בתקופת החגים אנחנו משלמים יותר מאשר לפני תקופת החגים. וזה לא רק בגלל שבחגים אנחנו קונים הרבה יותר.

 

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 27.08.18

הורדת יוקר המחיה הוא בהחלט נושא חשוב. זה לא חדש שביחס להכנסה הממוצעת בישראל, המחירים בארץ גבוהים, מה שמוביל לרמת חיים נמוכה יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות. בנוסף, מאז המחאה החברתית, הנושא של הורדת יוקר המחיה הפך לנושא שבוער בעצמותיו של כמעט כל שר בממשלה, וטוב שכך.

אבל לפעמים נראה שהשרים הולכים קצת רחוק מדי. דוגמא אחת היא שר החקלאות. כשנכנס לתפקיד ב- 2015, הוא הבטיח שהוא יבצע שורה של רפורמות כדי להוריד את המחירים של הביצים, מוצרי חלב, הדגים, והירקות.

בין היתר, הוא התחייב לשקם את משאב הדגה הישראלי, להפחית מכסים, לבטל מסים, להפחית את הרגולציה על עובדים זרים, ועוד. אלא שהוא שכח שמכסים, מסים ורגולציה על עובדים זרים היא בכלל באחריות של משרד האוצר, ושלפני שעושים רפורמות בארץ, צריך לדבר עם החקלאים. אז את התוצאות אפשר לראות בתרשימים הבאים שמראים מה קרה למחיר הממוצע של עגבניות, פלפלים, ודגי אמנון.

כפי שאפשר לראות בתרשים, המחירים הממוצעים של כל המוצרים הללו לא ירדו במשך הזמן ששר החקלאות הנוכחי שלנו בתפקידו, ואולי אפילו עלו. לזכותו של שר האוצר יאמר שהמחיר הממוצע של הביצים אכן ירד, אבל בהרבה פחות מכפי שהבטיח. בנוסף, במשק הביצים חלו רפורמות שמקורן הרבה לפני הקדנציה שלו, ולכן גם על זה הוא לא ממש יכול לקחת את הקרדיט.

אז מה עושה שר חקלאות שרוצה להראות שהוא בכל זאת הוריד את המחיר של משהו? נזכר שהמחירים של אננס בארץ מאד גבוהים. דרך אגב, הוא צודק: המחיר של אננס בארץ גבוה פי 6, ואפילו הרבה יותר, מאשר באירופה. אז שר החקלאות החליט שהוא יטביע את חותמו בהיסטוריה בהוזלת המחיר של האננס.

אבל בדרך להורדת המחיר של האננס יש מספר בעיות. הראשונה, המזיקים שפוגעים באננס, פוגעים גם במטעי בננות ובאבוקדו. לכן קיים חשש שיבוא של אננס יביא אתו מזיקים שיפגעו בבננות ובאבוקדו, שניים מהגידולים היותר רווחיים שמגדלים בישראל. כדי לצמצם את הסיכון, מייבאים לישראל אננס רק אחרי שהסירו ממנו את הכתר, דבר שמייקר אותו בצורה משמעותית. כך שהסיבה שהאננס יקר יותר בישראל מאשר באירופה היא שבאירופה לא מגדלים אבוקדו ובננות, ובישראל כן.

אז לשר החקלאות שלנו יש שלוש אופציות, ואת שלושתן כנראה הוא בוחן. הראשונה, לאשר ייבוא של אננס גם ללא הכתר. הצרכנים אולי יהנו, למרות שאפילו במחיר של 10 ש"ח לאננס אני בספק אם אננס יהפוך להיות הפרי הפופולרי ביותר בישראל. אבל הנזקים לחקלאים יעלו לנו הרבה יותר, כי מישהו הרי יצטרך לפצות את מגדלי הבננות והאבוקדו, והתשלום לא יבוא מהכיס של השר.

האפשרות השניה, היא למצוא טכנולוגיה שתחסל את המזיקים בוודאות של 100% אפילו דרך הכתר. אני לא מומחה בטכנולוגיה, אבל נראה לי שגם לזה יש עלויות, שאותן מישהו יצטרך לממן.

האפשרות השלישית שהציע השר היא לעודד חקלאים ישראלים לגדל יותר אננס. אבל גם זאת לא אופציה זולה: בהנתן שהמחיר של אננס בארץ כל כך גבוה, אני בטוח שהחקלאים היו שמחים לגדל יותר אננס גם בלי עידוד. אם הם לא עושים את זה, כנראה שהמחיר של גידול אננס בארץ הוא מאד גבוה. כך שהמשמעות של עידוד חקלאים לגדל אננס, היא פשוט לתת להם סובסידיות. ואת הסובסידיות, יודע כל מי שסיים שנה א' בכלכלה, משלם הצרכן.

כך שאני בהחלט מבין מדוע השר רוצה להטביע את חותמו כמי שהביא לירידות מחירים. אבל באמת שהאננס הוא לא המקום הנכון לחפש את זה, אלא אם כן יש פריצת דרך טכנולוגית בהשמדת מזיקים. אבל אם יש כזאת פריצת דרך, אז מי שאחראי להוזלת המחיר של האננס הוא לא שר החקלאות, אלא המדען החרוץ. בכל מקרה אחר, כדאי שהשר יתמקד בייעול החקלאות בישראל כדי שגם המחירים ירדו וגם החקלאים ירוויחו. בשביל לאכול אננס בזול, נחכה עד לטיול הבא לתאילנד.

 

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 24.8.18

שר האוצר התגאה לא מזמן בכך שהמדיניות שלו הובילה להעלאת דרוג האשראי של ישראל לרמה של AA-. לפי דבריו, שני דברים הובילו להעלאת דרוג האשראי: הפעילות שלו לעידוד הצמיחה הכלכלית, מה שהפך את ישראל לאחת המדינות עם הצמיחה הגבוהה ביותר בעולם המפותח, והשנייה היא השמירה של הממשלה על מסגרת התקציב, מה שהוביל לירידה בהיקף החוב תוצר של מדינת ישראל.

אז קודם כל, מתברר שהצמיחה בישראל בשנים האחרונות אינה דווקא מהמהירות ביותר בעולם המפותח. תרשים 1 מראה את התוצר לנפש בישראל כאחוזים מממוצע משוקלל של התוצר לנפש במדינות המפותחות. התוצר לנפש הוא מדד טוב לאיכות החיים, כי ככל שהתוצר לנפש גבוה יותר, גם השכר הממוצע גבוה יותר. אפשר לראות שבין 2010 ל- 2013 התוצר לנפש בישראל אכן גדל מהר יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות.

בשנים האלו, התוצר בישראל גדל מרמה של 72% מהתוצר המממוצע במדינות המפותחות לתוצר של למעלה מ- 74% מהתוצר הממוצע. אבל מאז, התוצר לנפש בישראל אומנם גדל, אבל בשאר העולם המפותח הוא גדל אפילו יותר. במשמרת של שר האוצר הנוכחי, 2015 – 2018, אפשר לראות שביחס לעולם המפותח, ישראל הולכת אחורה.

לגבי העובדה השנייה: מסתבר שבשנים האחרונות הממשלה גם לא ממש שומרת על מסגרת התקציב. במשך שנים, היה מקובל על הממשלות בישראל שאין לייצר גרעון של למעלה משני אחוזים. המסגרת הזאת נפרצה עוד לפני המשמרת של שר האוצר הנוכחי, אבל השר כחלון ממש לא ניסה להחזיר אותנו לשם. להפך, אפילו שישראל נמצאת בתקופה של גידול בתוצר שיכול היה לאפשר לממשלה לצמצם את הגרעון די בקלות, שר האוצר העדיף לנהל גרעון של כ- 2.5%. בהתחשב בעובדה שחצי אחוז הגרעון שנוסף נתן לו כמה מיליארדים לחלק כהטבות לציבור, אפשר להבין אותו.

למעשה, שר האוצר רצה לחלק אפילו יותר: רק לפני מספר חודשים הוא טען שיש עודפי הכנסות ולכן הגיע הזמן להוריד עוד מסים. הפקידים במשרד האוצר נעמדו על הרגלים האחוריות, והורדת המסים בוטלה. עכשיו מתברר גם למה: פתאום התברר שהגרעון כבר עשוי להגיע לאזור השלושה אחוזים, כך שבפעם הראשונה מזה לא מעט שנים הממשלה תסיים את השנה עם גרעון גדול מהמתוכנן. נכון, עקרונית ניתן לבצע קיצוצים כדי למנוע את זה, אבל יש מעט ממשלות בהיסטוריה שבצעו קיצוצים פחות משנה לפני הבחירות.

יותר מזה, פתאום ראש הממשלה נזכר שצריך להגדיל את תקציב הבטחון. בדרך כלל, כשמדברים על גידול בתקציב הבטחון, במשרד האוצר נכנסים למצב מלחמה ומתחילים להזכיר שלפני שמדברים על תקציבים נוספים, כדאי שבמשרד הבטחון יתחילו לקצץ בשומנים. אבל שר האוצר כבר הודיע שאין שום דבר רע עם הגרעון יגדל לשלושה אחוזים, וגם לא אם קצת מעבר.

יותר מזה, הגרעון כנראה גדול יותר אפילו ממה שאנחנו יודעים. כי מתברר ששר האוצר גילה שניתן לרשום התחייבויות של משרד האוצר כסעיף התחייבות של גופים ממשלתיים במקום כחלק מתקציב המדינה. כך אפשר, למשל, לחתום הסכמי גג עם רשויות מקומיות כדי לשכנע אותן לאשר תוכניות מחיר למשתכן מבלי שמשרד האוצר יקצה לכך מקורות תקציביים. כך אפשר לשמור על גרעון שנראה קטן, וכשיגיע היום לשלם לרשויות המקומיות את מה שהובטח להן, מישהו כבר יצטרך למצוא מאיפה לקחת את התקציב. אבל עד אז, כנראה שכבר יהיה לנו שר אוצר אחר.

אז מה כל כך נורא בזה? לכאורה, כל ההוצאות האלו טובות לציבור, כי הכספים הללו מימנו את נטו משפחה, את הורדת המסים שהיתה, את הורדת המכסים, ועוד כל מיני דברים באמת טובים ונפלאים. אבל בסופו של דבר מישהו יצטרך לשלם את זה. כששר האוצר חותם על העלאת שכר המינימום כדי לעזור לעובדים חלשים, הוא מביא לעלייה במחירים, כי המעסיקים לא ישלמו שכר גבוה וימכרו את המוצרים באותו המחיר. כששר האוצר מגדיל את הגרעון, הוא מביא לעליה בריבית, ומי שישלמו את זה יהיו אלו שקנו דירה ומשלמים את המשכנתא. וכשמעלים את תקציב הבטחון, בסופו של דבר צריך להקטין את התקציבים החברתיים: חינוך, בריאות, ורווחה.

 

עליית דירוג האשראי זורקת כפפה לשוק, אך צריך להרים אותה

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

21.8.2018

חברת הדירוג S&P החליטה להעלות את דירוג האשראי של ממשלת ישראל לרמה AA-. הבורסה הגיבה להודעה בעליות שערים: מדד ת"א 35, למשל, עלה ב- 1.7% ביום המסחר הראשון לאחר ההודעה. כך שאין ספק שההודעה התקבלה כסימן חיובי. אבל האם עליית דירוג האשראי היא בהכרח חדשות טובות עבור הבורסה?

התיאוריה הכלכלית גורסת שזה לא בהכרח המצב. המודל הניאו-קלאסי הבסיסי של המאקרו כלכלה, זה שפותח על ידי סולו, למשל, גורס שזאת עלולה להיות בשורה רעה. במודל הבסיסי הזה, ככל שמדינה מפותחת יותר, כך התפוקה השולית מהשקעה נוספת בהון מביאה לתשואה נמוכה יותר. מכיוון שבמדינות מפותחות כבר ממילא יש כמות גדולה של הון, השקעה בכמות נוספת של הון תביא לגידול קטן בלבד בתוצר, מכיוון שכמות ההון הנוספת היא קטנה ביחס למה שכבר יש ממילא.

במדינות מתפתחות, לעומת זאת, יש מחסור בהון, ולכן השקעה בהון מביאה לגידול שהוא, באופן יחסי, גידול גדול. לכן ההשקעה הזאת תביא גידול גדול יחסית בתוצר, מה שאומר שהיא תניב תשואה מכובדת. המסקנה של כלכלנים ממודל סולו היתה שצריך יהיה לראות מעבר של הון ממדינות מפותחות למדינות מתפתחות, כך שהמתפתחות יצמחו באופן מהיר ויניבו למשקיעים שם תשואות גבוהות, בזמן שהמדינות המפותחות יצמחו בקצב איטי יותר, והשקעה בהן תניב תשואה נמוכה.

 במידה ומודל סולו היה אכן מתאר את העולם בצורה מלאה, ובהנחה (הסבירה) שדירוג האשראי מתואם באופן חזק עם רמת ההתפתחות הכלכלית של המדינה, הרי שעליית דירוג האשראי היתה אמורה להיות בשורה רעה למשקיעים. במקרה הזה, עליית הדירוג היתה אומרת שהמדינה הגיעה לרמה שבה היא כבר מפותחת מאד, ולכן הרבה פחות כדאי להשקיע בה.

אבל יש מספר סיבות להניח שמודל סולו איננו מספר את כל הסיפור. ראשית, דירוג האשראי איננו מתואם באופן מלא עם רמת ההתפתחות הכלכלית של המדינה. דירוג האשראי מלמד על הסיכון שמדינה כלשהיא לא תוכל להחזיר את חובותיה ותעשה תספורת למשקיעים. כשקובעים דירוג אשראי בוחנים לכן את גודל החוב של המדינה ביחס לתוצר, את היכולת של המדינה לגבות מסים, את הצמיחה הצפויה של המדינה בשנים הקרובות, ואת היציבות של שיטת המשטר. הדברים הללו מתואמים באופן די חזק עם רמת הפיתוח הכלכלי של המדינה, מכיוון שמדינות מפותחות כלכלית נוטות גם להיות עם משטר יציב שיש לו יכולת לגבות מסים בצורה יעילה.

אבל המתאם איננו מלא, כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שיפן, שהיא מדינה מפותחת מאד כלכלית, נמצאת באותו דירוג כמו סין, שרמת הפיתוח הכלכלי שלה עדיין נמוכה בהרבה. או מכך שדירוג האשראי של תורכיה הוא מתחת לזה של הודו, למרות שרמת הפיתוח הכלכלי בתורכיה גבוהה יותר באופן משמעותי.

שנית, להתנהלות של ממשלות יש קשר חזק ליכולת של המדינה להתפתח כלכלית. ככל שהממשלה מנהיגה מדיניות פתוחה יותר לעסקים, ושומרת על רמת בירוקרטיה נמוכה יותר, כך כדאי יותר להשקיע שם. מכיוון שגם למדיניות של הממשלה יש חלק בקביעת דירוג האשראי, עלייה בדירוג האשראי אמורה לאותת לשווקים לגבי רמת האמון שניתן לתת בהתנהלות הממשלה.

ושלישית, העלאת דירוג האשראי מאפשרת למדינה לגייס הון במחירים נמוכים יותר, ולכן אמורה להוביל לגידול ביכולת של המדינה להשקיע בתשתיות תומכות צמיחה.

במקרה של ישראל למשל, מדובר בהשקעות ממשלתיות בתחבורה, בהשכלה, ובבריאות. ממשלות שיודעות לנצל את דירוג האשראי הטוב שלהן כדי לגייס הון להשקעות עם תשואה חברתית גבוהה יכולות להוביל להמשך הצמיחה, ולכן גם לעתיד טוב יותר למשקיעים בבורסות שלהן. מדינות שלא מנצלות את היכולת שלהן לגייס הון, או שמנצלות את היכולת כדי לגייס הון כדי לשמור על בסיס תמיכה אלקטורלי במקום להשקעות עם תשואה גבוהה, עלולות להוביל לכך שהצמיחה אצלן תהיה נמוכה.

אפשר לראות את השילוב של הכוחות השונים בתרשים 1, שמראה את התשואה השנתית הממוצעת במדינות שונות בשלוש השנים האחרונות. הצבעים השונים מייצגים את דירוגי האשראי של המדינות. התרשים מגלה דבר פשוט: לא נראה שיש קשר בין דירוג האשראי של כל ממשלה ובין התשואה השנתית של הבורסה שלה. בחינה פורמלית מגלה תוצאה דומה: כאשר אומדים רגרסיה של שיעור התשואה על דירוג האשראי מקבלים מקדם שלילי, אבל בעל ערך קטן וחסר מובהקות סטטיסטית.

כלומר, זה נכון שמדינות מפותחות פחות נוטות לצמוח יותר ממדינות מפותחות יותר, כפי שמודל סולו חזה. אבל בגלל כל ההשפעות הנוספות, קצב הצמיחה תלוי יותר בהתנהלות הממשלות בתחום הכלכלי, וברמת היציבות הפוליטית שלהן.

מכיוון שדירוג האשראי איננו מלמד כמעט דבר על ההתנהלות של הממשלות, קשה מאד ללמוד משינוי בדירוג האשראי על העתיד של הבורסה בכל מדינה. צרפת, למשל, איבדה את דירוג האשראי המושלם שלה בינואר 2012. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, זה דווקא עודד את שוק ההון שלה: בשנת 2011 מדד CAC 40 איבד 17 אחוזים למרות שלממשלת צרפת היה דירוג AAA, ובשנים 2012-2013, למרות שהדירוג ירד, המדד עלה כל שנה, בממוצע, ב- 16.6%.

כך שעליית דירוג האשראי בפני עצמה, איננה סיבה לצפות לפריחה בשוק ההון הישראלי, בדיוק כפי שירידת דירוג האשראי בצרפת, בארה"ב, ובמדינות נוספות, לא הביאה לנפילה בשווקי ההון של המדינות הללו. הרבה יותר תלוי במה הממשלה תעשה כדי לנצל את דירוג האשראי כדי להפוך את המדינה לאטרקטיבית יותר. כי אם הממשלה לא תנצל את דירוג האשראי בשביל להפוך את המדינה למקום אטרקטיבי יותר להשקעות, המשמעות של דירוג האשראי תשאר בדיוק מה שדירוג אשראי אמור לסמל: אפשר לסמוך על ממשלת ישראל שתשלם את חובותיה. אבל זה לא יגיד שום דבר על התשואה שחברות ישראליות יכולות לספק למשקיעים בהן.

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 16.8.18

לשר האוצר שלנו יש בעיה. אחרי שלאורך כל הקדנציה שלו הוא ניסה להצטייר כמי שדואג להורדת יוקר המחיה, דווקא עכשיו, בדיוק כשמתחילים לדבר על בחירות, יש גל מתוקשר של עליות מחירים. זה קורה בין השאר במוצרי הגבינה, באורז, בעופות, ועכשיו אפילו בקרמבו.

אבל לשר האוצר יש בעיקר אדם אחד לכעוס עליו. על עצמו. כי נכון שלאורך הקדנציה שלו הוא דיבר על ביצוע רפורמות שמטרתן החלשה של הספקים והמשווקים הגדולים.

אך בפועל, הדו"חות האחרונים מראים שהכוח של הספקים הגדולים, תנובה, שטראוס, קוקה-קולה וחבריהם דווקא עולה. במקביל, גם הרווחים של רשתות השיווק עולים. אז כשגם הספקים וגם המשווקים מרגישים בנוח, זה לא צריך להפתיע שהם מחפשים הזדמנות נוחה להתחיל להעלות מחירים.

מי שסיפק להם את ההזדמנות, ועוד בתזמון מושלם, הוא שר האוצר. כי צריך להבין: התזמון הנכון מבחינת הרשתות להעלות מחירים הוא עכשיו. כשמסתכלים על השינויים במדד המחירים, רואים שיש בארץ שתי תקופות עיקריות שבהן היצרנים נוטים להעלות את מחירי המזון. הראשונה היא סביב אפריל והשנייה סביב ספטמבר. כלומר, הזמנים הטובים להעלות מחירים הם פעם אחת סביב פסח, ופעם שניה סביב חגי תשרי.

כך שהיצרנים רק חיכו להזדמנות להעלות מחירים בתקופה הזאת. כי מבחינת רשתות השיווק, הזמן הנכון להתחיל את עליות המחירים זה באוגוסט, כדי שאחר כך אפשר יהיה לתת הנחות משמעותיות על אותם מוצרים בספטמבר, תקופת החגים. תחשבו על זה: אם מעלים את המחיר של העוף, נניח, בעשרים אחוזים עכשיו, אפשר לתת הנחה של עשרים וחמישה אחוזים בראש השנה ועדיין להשאר עם אותו רווח.

והכי טוב מבחינת היצרנים זה להעלות עכשיו את המחירים של המוצרים שבשבילם הצרכנים באים לחנות: מוצרי חלב, עוף, קוקה-קולה וכדומה. כי עליית המחירים נותנת להם את האפשרות לעשות לפני ראש השנה מבצעים אטרקטיביים על המוצרים שבולטים לצרכן בעין, ובאותו זמן להעלות בקצת את המחירים של מוצרים קצת פחות בולטים, כך שהם יצאו ברווח. כמובן שאחרי החגים, המחירים של המוצרים שהיו בהנחה חוזרים למחיר הגבוה, והמחיר של המוצרים שעלו בכמה אגורות נשארים בדרך כלל באותה הרמה.

זה בדיוק מה שרואים כשמסתכלים על מדד המחירים לצרכן. תרשים 1 מראה את השינוי הממוצע במדד מחירי המזון (ללא פירות וירקות) בכל אחד מחודשי השנה. אפשר לראות שמדד המחירים עולה יחסית בחדות באוגוסט, קצת לפני החגים. בספטמבר, תקופת החגים, הוא ממשיך לעלות, אבל בקצב יותר איטי בגלל שהמבצעים מסתירים חלק מהעליות הקטנות שקורות באותו זמן. באוקטובר, כשההנחות נגמרות, המחירים קופצים לרמה יותר גבוהה.


מאז 2014 ראינו את התופעה הזאת קצת פחות, בגלל התחרות בין המשווקים ובגלל השפעות של המחאה החברתית. אבל דווקא עכשיו שר האוצר החליט לסרב לחתום על עלייה במחירים של מוצרי חלב בפיקוח. זה הביא את הנושא של העליות במחירים של חומרי הגלם לכותרות העיתונים, מה שאפשר ליצרנים להגיד שהם לא מעלים מחירים כי הם רוצים, אלא בגלל שלהם זה עולה יותר. כי אין דבר שיצרנים יותר אוהבים מהיכולת לגלגל את האשמה בעליות מחירים מעצמם לגורם חיצוני כמו "חומרי גלם". ברגע שכמה מהיצרנים הגדולים התחילו לעשות זאת, כמובן שגם האחרים קלטו את המסר ועשו את אותו הדבר.

כך שכששר האוצר סירב לחתום על עלייה של מחירי החלב בפיקוח, הוא מנע, בינתיים, את ההתייקרות של הגיל והעמק. אבל הוא נתן הזדמנות ליצרנים ולמשווקים לחזור לנוהל עליות המחירים הרגיל, והפעם הם אפילו מרגישים שהם יכולים לעשות את זה בלי בושה. מי שמשלם, כרגיל, זה מי שהולך לסופר.

 

בסוף השבוע התבשרנו כי חברת S&P  העלתה את דירוג האשראי של ישראל לרמה AA-. אבל לפני שמתחילים לחגוג, ויש סיבה לחגוג, צריך לשאול מספר שאלות. אחת, מה זה בכלל דירוג האשראי של מדינת ישראל, ושתיים, למה הוא עלה.
התשובה לשאלה הראשונה היא שדירוג האשראי נקבע על ידי חברות דירוג שמדינת ישראל שוכרת. החברה הראשונה שישראל שכרה היתה S&P, ואחריה, הצטרפו גם פיץ' ומודיס. החברות האלו אמורות להעריך את הסיכון שממשלת ישראל לא תוכל לפרוע את חובותיה, ועל סמך ההערכות שלהן, נקבעת הריבית שממשלת ישראל נדרשת לשלם בכל פעם שהיא רוצה הלוואה. כך שעלייה בדירוג היא חדשה טובה לממשלה, ועקרונית גם לאזרחים, כי ככל שהריבית שהממשלה צריכה לשלם נמוכה יותר, כך נשאר לה יותר למטרות אחרות.
את הסיבה שבגללה הדירוג עלה אפשר להסביר בעזרת סיפור ששמעתי כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, והלכתי לראיין את ד"ר עמנואל שרון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר ומאדריכלי תוכנית הייצוב שהצילה את כלכלת ישראל ב- 1985. עמנואל שרון היה גם אחד מהאנשים שמונו לצורך ניהול הקיבוצים כשהם פשטו את הרגל בסוף שנות ה- 1980. הוא סיפר שיום אחד הוא הלך לבקר בשני קיבוצים בצפון. הוא ראה שבשני הקיבוצים מגדלים את אותם פירות, ויש מפעלים מאותו סוג, אבל קיבוץ אחד נמצא בפשיטת רגל, והשני במצב כלכלי איתן. שאל ד"ר שרון את המזכיר של הקיבוץ המוצלח מה מקור ההבדל. המזכיר ענה: ההבדל הוא שאני והמזכיר של הקיבוץ השני הלכנו לקבל הלוואה באותו זמן. הוא קיבל אותה, ואצלנו הבנק התעכב עם האישור. כשבא המשבר, הם לא הצליחו להחזיר את החוב, ולנו לא היתה בעיה.
 במידה רבה, זאת גם הסיבה שמצבה של ישראל הולך ומשתפר. באמצע שנות ה- 1980 ישראל כמעט פשטה את הרגל, וכפי שאפשר לראות בתרשים 1, היתה עם חובות שגירדו את ה- 300% תוצר. כלומר, גם לו כל אזרחי ישראל היו עובדים ללא הפסקה וכל ההכנסות שלהם היו משמשות כדי להחזיר את החוב שהממשלה יצרה, היו עוברות כמעט שלוש שנים עד שהחוב היה נסגר.
פשיטת הרגל הזאת אלצה את הממשלה לבצע קיצוצים חריפים, ולמזלנו במשך רוב 30 השנים שבאו אחר כך הפחד מחזרה לאותו מצב גרם לממשלות ישראל להדק את החגורה. המחיר של החגורה ההדוקה היתה פגיעה בתקציבים של המשרדים החברתיים, בעיקר החינוך, הבריאות והרווחה. אבל מצד שני, זה הביא לירידה חדה בחובות, כך שעד אמצע שנות ה- 1990 כבר ירדנו ל- 100% תוצר, והיום אנחנו כבר מתחת ל- 60%. 
כשהחובות יורדים, קורים כמה דברים. ראשית, כמו שגילה מזכיר הקיבוץ שלא פשט את הרגל, כשיש לך פחות חובות, יש לך פחות להחזיר. זה נכון גם במקרה של הממשלה שלנו: לפני פחות מ- 10 שנים, ממשלת ישראל שלמה כל שנה כ- 5% מהתקציב שלה רק עבור החזר ריבית, ועוד כמה אחוזים עבור החזרים של הקרן. בסך הכל, סעיף החזר החובות היה התקציב הגדול ביותר של הממשלה: גדול אפילו יותר מתקציב הבטחון. כיום, הממשלה משלמת בערך חצי מזה עבור הריבית. זה אומר שלשר האוצר, בלי לעשות שום דבר, יש למעלה משמונה מיליארד שקלים לחלק יותר מהשרים שהיו בתפקיד לפניו, וזה לא בהכרח בגלל שהוא כל כך מוצלח. זה פשוט בגלל שהשרים לפניו שמרו על התקציב, והוא נהנה מהירידה בחובות.
כך שהתשובה הפשוטה לסיבה שדירוג האשראי של ישראל יורד, היא בגלל שהממשלות הקודמות הקטינו את החוב, וככל שיש פחות חוב, יש פחות להחזיר כל שנה, כך שניתן להוציא יותר על דברים אחרים. בנוסף, ברגע שיש פחות חוב, גם הסיכון יורד, ולכן הריבית שהממשלה צריכה לשלם על החוב יורדת, מה שהופך את ההחזרים לאפילו קלים יותר.
אבל לירידה בחובות יש עוד צד. כשהריבית שהממשלה צריכה לשלם יורדת, יורדת גם הריבית שהאזרחים צריכים לשלם. כשהריבית יורדת, הציבור לוקח יותר הלוואות. מבחינת הממשלה, זה מצוין, כי ההלוואות שהציבור לוקח מאפשרות לציבור לצרוך, וכשהציבור צורך, הממשלה מקבלת יותר מסים. אבל בדרך, החובות של הציבור לצריכה שוטפת הולכים וגדלים. בישראל, היקף האשראי לצריכה שוטפת של הציבור מתוך כלל האשראי הוא למעלה מ- 33%. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, זה הרבה יותר מאשר בעולם, ששם רוב האשראי מתרכז באשראי למשכנתאות. 
חלק גדול מהחוב הזה הולך לרכישה של מכוניות, שזה מקור הכנסה מצוין לממשלה, כי בערך חצי מהמחיר של מכונית חדשה זה מסים. אבל נשאלת השאלה מה יקרה עם הריבית בעולם וגם בישראל תתחיל לעלות, כי אז הציבור יתקשה לקחת עוד הלוואות בשביל להמשיך ולקנות. אם זה יקרה, הממשלה תתקשה למצוא מהיכן להמשיך להקטין את החוב. אז, אפשר יהיה לדעת האם יש לנו שר אוצר מוצלח שמצליח לשפר את דירוג האשראי של ישראל גם כשהתנאים הם לא לטובתו, או שיש לנו שר אוצר עם מזל, וגם זה כידוע, דבר טוב.

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 12.8.18

בסוף השבוע התבשרנו כי חברת S&P  העלתה את דירוג האשראי של ישראל לרמה AA-. אבל לפני שמתחילים לחגוג, ויש סיבה לחגוג, צריך לשאול מספר שאלות. אחת, מה זה בכלל דירוג האשראי של מדינת ישראל, ושתיים, למה הוא עלה.

התשובה לשאלה הראשונה היא שדירוג האשראי נקבע על ידי חברות דירוג שמדינת ישראל שוכרת. החברה הראשונה שישראל שכרה היתה S&P, ואחריה, הצטרפו גם פיץ' ומודיס. החברות האלו אמורות להעריך את הסיכון שממשלת ישראל לא תוכל לפרוע את חובותיה, ועל סמך ההערכות שלהן, נקבעת הריבית שממשלת ישראל נדרשת לשלם בכל פעם שהיא רוצה הלוואה. כך שעלייה בדירוג היא חדשה טובה לממשלה, ועקרונית גם לאזרחים, כי ככל שהריבית שהממשלה צריכה לשלם נמוכה יותר, כך נשאר לה יותר למטרות אחרות.

את הסיבה שבגללה הדירוג עלה אפשר להסביר בעזרת סיפור ששמעתי כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, והלכתי לראיין את ד"ר עמנואל שרון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר ומאדריכלי תוכנית הייצוב שהצילה את כלכלת ישראל ב- 1985. עמנואל שרון היה גם אחד מהאנשים שמונו לצורך ניהול הקיבוצים כשהם פשטו את הרגל בסוף שנות ה- 1980. הוא סיפר שיום אחד הוא הלך לבקר בשני קיבוצים בצפון. הוא ראה שבשני הקיבוצים מגדלים את אותם פירות, ויש מפעלים מאותו סוג, אבל קיבוץ אחד נמצא בפשיטת רגל, והשני במצב כלכלי איתן. שאל ד"ר שרון את המזכיר של הקיבוץ המוצלח מה מקור ההבדל. המזכיר ענה: ההבדל הוא שאני והמזכיר של הקיבוץ השני הלכנו לקבל הלוואה באותו זמן. הוא קיבל אותה, ואצלנו הבנק התעכב עם האישור. כשבא המשבר, הם לא הצליחו להחזיר את החוב, ולנו לא היתה בעיה.

 במידה רבה, זאת גם הסיבה שמצבה של ישראל הולך ומשתפר. באמצע שנות ה- 1980 ישראל כמעט פשטה את הרגל, וכפי שאפשר לראות בתרשים 1, היתה עם חובות שגירדו את ה- 300% תוצר. כלומר, גם לו כל אזרחי ישראל היו עובדים ללא הפסקה וכל ההכנסות שלהם היו משמשות כדי להחזיר את החוב שהממשלה יצרה, היו עוברות כמעט שלוש שנים עד שהחוב היה נסגר.

תרשים 1: יחס חוב-תוצר של ממשלת ישראל. מקור: בנק ישראל

פשיטת הרגל הזאת אלצה את הממשלה לבצע קיצוצים חריפים, ולמזלנו במשך רוב 30 השנים שבאו אחר כך הפחד מחזרה לאותו מצב גרם לממשלות ישראל להדק את החגורה. המחיר של החגורה ההדוקה היתה פגיעה בתקציבים של המשרדים החברתיים, בעיקר החינוך, הבריאות והרווחה. אבל מצד שני, זה הביא לירידה חדה בחובות, כך שעד אמצע שנות ה- 1990 כבר ירדנו ל- 100% תוצר, והיום אנחנו כבר מתחת ל- 60%. 

כשהחובות יורדים, קורים כמה דברים. ראשית, כמו שגילה מזכיר הקיבוץ שלא פשט את הרגל, כשיש לך פחות חובות, יש לך פחות להחזיר. זה נכון גם במקרה של הממשלה שלנו: לפני פחות מ- 10 שנים, ממשלת ישראל שלמה כל שנה כ- 5% מהתקציב שלה רק עבור החזר ריבית, ועוד כמה אחוזים עבור החזרים של הקרן. בסך הכל, סעיף החזר החובות היה התקציב הגדול ביותר של הממשלה: גדול אפילו יותר מתקציב הבטחון. כיום, הממשלה משלמת בערך חצי מזה עבור הריבית. זה אומר שלשר האוצר, בלי לעשות שום דבר, יש למעלה משמונה מיליארד שקלים לחלק יותר מהשרים שהיו בתפקיד לפניו, וזה לא בהכרח בגלל שהוא כל כך מוצלח. זה פשוט בגלל שהשרים לפניו שמרו על התקציב, והוא נהנה מהירידה בחובות.

כך שהתשובה הפשוטה לסיבה שדירוג האשראי של ישראל יורד, היא בגלל שהממשלות הקודמות הקטינו את החוב, וככל שיש פחות חוב, יש פחות להחזיר כל שנה, כך שניתן להוציא יותר על דברים אחרים. בנוסף, ברגע שיש פחות חוב, גם הסיכון יורד, ולכן הריבית שהממשלה צריכה לשלם על החוב יורדת, מה שהופך את ההחזרים לאפילו קלים יותר.

אבל לירידה בחובות יש עוד צד. כשהריבית שהממשלה צריכה לשלם יורדת, יורדת גם הריבית שהאזרחים צריכים לשלם. כשהריבית יורדת, הציבור לוקח יותר הלוואות. מבחינת הממשלה, זה מצוין, כי ההלוואות שהציבור לוקח מאפשרות לציבור לצרוך, וכשהציבור צורך, הממשלה מקבלת יותר מסים. אבל בדרך, החובות של הציבור לצריכה שוטפת הולכים וגדלים. בישראל, היקף האשראי לצריכה שוטפת של הציבור מתוך כלל האשראי הוא למעלה מ- 33%. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, זה הרבה יותר מאשר בעולם, ששם רוב האשראי מתרכז באשראי למשכנתאות. 

תרשים 2: החוב למטרות שוטפות מתוך כלל חובות משקי הבית. מקור: בנק ישראל וה- BIS

חלק גדול מהחוב הזה הולך לרכישה של מכוניות, שזה מקור הכנסה מצוין לממשלה, כי בערך חצי מהמחיר של מכונית חדשה זה מסים. אבל נשאלת השאלה מה יקרה עם הריבית בעולם וגם בישראל תתחיל לעלות, כי אז הציבור יתקשה לקחת עוד הלוואות בשביל להמשיך ולקנות. אם זה יקרה, הממשלה תתקשה למצוא מהיכן להמשיך להקטין את החוב. אז, אפשר יהיה לדעת האם יש לנו שר אוצר מוצלח שמצליח לשפר את דירוג האשראי של ישראל גם כשהתנאים הם לא לטובתו, או שיש לנו שר אוצר עם מזל, וגם זה כידוע, דבר טוב.

 

בסוף השבוע התבשרנו כי חברת S&P  העלתה את דירוג האשראי של ישראל לרמה AA-. אבל לפני שמתחילים לחגוג, ויש סיבה לחגוג, צריך לשאול מספר שאלות. אחת, מה זה בכלל דירוג האשראי של מדינת ישראל, ושתיים, למה הוא עלה.
התשובה לשאלה הראשונה היא שדירוג האשראי נקבע על ידי חברות דירוג שמדינת ישראל שוכרת. החברה הראשונה שישראל שכרה היתה S&P, ואחריה, הצטרפו גם פיץ' ומודיס. החברות האלו אמורות להעריך את הסיכון שממשלת ישראל לא תוכל לפרוע את חובותיה, ועל סמך ההערכות שלהן, נקבעת הריבית שממשלת ישראל נדרשת לשלם בכל פעם שהיא רוצה הלוואה. כך שעלייה בדירוג היא חדשה טובה לממשלה, ועקרונית גם לאזרחים, כי ככל שהריבית שהממשלה צריכה לשלם נמוכה יותר, כך נשאר לה יותר למטרות אחרות.
את הסיבה שבגללה הדירוג עלה אפשר להסביר בעזרת סיפור ששמעתי כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, והלכתי לראיין את ד"ר עמנואל שרון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר ומאדריכלי תוכנית הייצוב שהצילה את כלכלת ישראל ב- 1985. עמנואל שרון היה גם אחד מהאנשים שמונו לצורך ניהול הקיבוצים כשהם פשטו את הרגל בסוף שנות ה- 1980. הוא סיפר שיום אחד הוא הלך לבקר בשני קיבוצים בצפון. הוא ראה שבשני הקיבוצים מגדלים את אותם פירות, ויש מפעלים מאותו סוג, אבל קיבוץ אחד נמצא בפשיטת רגל, והשני במצב כלכלי איתן. שאל ד"ר שרון את המזכיר של הקיבוץ המוצלח מה מקור ההבדל. המזכיר ענה: ההבדל הוא שאני והמזכיר של הקיבוץ השני הלכנו לקבל הלוואה באותו זמן. הוא קיבל אותה, ואצלנו הבנק התעכב עם האישור. כשבא המשבר, הם לא הצליחו להחזיר את החוב, ולנו לא היתה בעיה.
 במידה רבה, זאת גם הסיבה שמצבה של ישראל הולך ומשתפר. באמצע שנות ה- 1980 ישראל כמעט פשטה את הרגל, וכפי שאפשר לראות בתרשים 1, היתה עם חובות שגירדו את ה- 300% תוצר. כלומר, גם לו כל אזרחי ישראל היו עובדים ללא הפסקה וכל ההכנסות שלהם היו משמשות כדי להחזיר את החוב שהממשלה יצרה, היו עוברות כמעט שלוש שנים עד שהחוב היה נסגר.
פשיטת הרגל הזאת אלצה את הממשלה לבצע קיצוצים חריפים, ולמזלנו במשך רוב 30 השנים שבאו אחר כך הפחד מחזרה לאותו מצב גרם לממשלות ישראל להדק את החגורה. המחיר של החגורה ההדוקה היתה פגיעה בתקציבים של המשרדים החברתיים, בעיקר החינוך, הבריאות והרווחה. אבל מצד שני, זה הביא לירידה חדה בחובות, כך שעד אמצע שנות ה- 1990 כבר ירדנו ל- 100% תוצר, והיום אנחנו כבר מתחת ל- 60%. 
כשהחובות יורדים, קורים כמה דברים. ראשית, כמו שגילה מזכיר הקיבוץ שלא פשט את הרגל, כשיש לך פחות חובות, יש לך פחות להחזיר. זה נכון גם במקרה של הממשלה שלנו: לפני פחות מ- 10 שנים, ממשלת ישראל שלמה כל שנה כ- 5% מהתקציב שלה רק עבור החזר ריבית, ועוד כמה אחוזים עבור החזרים של הקרן. בסך הכל, סעיף החזר החובות היה התקציב הגדול ביותר של הממשלה: גדול אפילו יותר מתקציב הבטחון. כיום, הממשלה משלמת בערך חצי מזה עבור הריבית. זה אומר שלשר האוצר, בלי לעשות שום דבר, יש למעלה משמונה מיליארד שקלים לחלק יותר מהשרים שהיו בתפקיד לפניו, וזה לא בהכרח בגלל שהוא כל כך מוצלח. זה פשוט בגלל שהשרים לפניו שמרו על התקציב, והוא נהנה מהירידה בחובות.
כך שהתשובה הפשוטה לסיבה שדירוג האשראי של ישראל יורד, היא בגלל שהממשלות הקודמות הקטינו את החוב, וככל שיש פחות חוב, יש פחות להחזיר כל שנה, כך שניתן להוציא יותר על דברים אחרים. בנוסף, ברגע שיש פחות חוב, גם הסיכון יורד, ולכן הריבית שהממשלה צריכה לשלם על החוב יורדת, מה שהופך את ההחזרים לאפילו קלים יותר.
אבל לירידה בחובות יש עוד צד. כשהריבית שהממשלה צריכה לשלם יורדת, יורדת גם הריבית שהאזרחים צריכים לשלם. כשהריבית יורדת, הציבור לוקח יותר הלוואות. מבחינת הממשלה, זה מצוין, כי ההלוואות שהציבור לוקח מאפשרות לציבור לצרוך, וכשהציבור צורך, הממשלה מקבלת יותר מסים. אבל בדרך, החובות של הציבור לצריכה שוטפת הולכים וגדלים. בישראל, היקף האשראי לצריכה שוטפת של הציבור מתוך כלל האשראי הוא למעלה מ- 33%. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, זה הרבה יותר מאשר בעולם, ששם רוב האשראי מתרכז באשראי למשכנתאות. 
חלק גדול מהחוב הזה הולך לרכישה של מכוניות, שזה מקור הכנסה מצוין לממשלה, כי בערך חצי מהמחיר של מכונית חדשה זה מסים. אבל נשאלת השאלה מה יקרה עם הריבית בעולם וגם בישראל תתחיל לעלות, כי אז הציבור יתקשה לקחת עוד הלוואות בשביל להמשיך ולקנות. אם זה יקרה, הממשלה תתקשה למצוא מהיכן להמשיך להקטין את החוב. אז, אפשר יהיה לדעת האם יש לנו שר אוצר מוצלח שמצליח לשפר את דירוג האשראי של ישראל גם כשהתנאים הם לא לטובתו, או שיש לנו שר אוצר עם מזל, וגם זה כידוע, דבר טוב.

 

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 31.7.18

אינפלציה היא תהליך מתמשך של עליית המחירים. לכן, עבור מרבית הצרכנים אינפלציה היא האויב הגדול, כי כשאינפלציה מתרחשת בעוצמה קצת יותר מדי חזקה, מתחילים לדבר על "יוקר המחייה". מצד שני, אינפלציה היא הידידה הגדולה של היצרנים: כשיש אינפלציה, יצרנים רואים שהם יכולים למכור במחירים קצת יותר גבוהים, ולכן כדאי להם לייצר יותר ולפתח מוצרים חדשים.

לכן, כלכלנים נוטים להאמין שהאמת היא איפה שהוא באמצע: לא צריך יותר מדי אינפלציה, אבל אינפלציה של אחוז, שניים ואפילו שלושה היא סימן שהכלכלה עובדת, שלאנשים יש כסף להוציא, שליצרנים יש סיבה לייצר קצת יותר, שעובדים שכיום מובטלים יכולים לצפות שעוד מעט תהיה להם עבודה, ואלו שעובדים יכולים לצפות שאו-טו-טו תגיע עליית השכר.

אבל מאז 2014, בישראל דברים עבדו קצת אחרת: כפי שאפשר לראות בתרשים 1, כשפרץ המשבר העולמי ב- 2008, הוא הגיע ביחד עם עלייה ברמת המחירים בכל העולם, וזה יצר בישראל רמה די גבוהה של אינפלציה. לאחר מכן האינפלציה החלה לרדת, ובין 2014 ל- 2016 היא הייתה בכלל בתחום השלילי.

לירידה של האינפלציה לתחום השלילי יש מספר סיבות. חלקן לא תלויות בנו בכלל: הייתה בעולם ירידה במחירים של הנפט ושל חומרי גלם אחרים, וחלק מהירידה הזאת התגלגלה לכיס של הצרכן הישראלי. דרך אגב: לא כולה, גם בגלל שחלק גדול ממחיר הדלק בארץ מורכב ממסים, וגם בגלל שיש כמה חברות גדולות ששולטות על חלק גדול מהיבוא, ושלא כדאי להן להוריד את המחירים לצרכן באותה מידה כמו הירידה במחירים של חומרי הגלם.

חלק אחר מהסיבות תלוי בנו, כמו ההתחזקות של השקל כתוצאה מפריחה בייצוא של שירותי היי-טק, ובעיקר שינויים בהתנהגות הצרכנים אחרי המחאה החברתית. לשינויים האלו היו מספר תוצאות, וביניהן שינויים ברגולציה הממשלתית שהקלו על ייבוא, גידול מסוים בתחרות בין רשתות השיווק והקטנת כוח השוק של היצרנים הגדולים.

סיבה נוספת לירידה של האינפלציה היא פשוט אינרציה. אחד הדברים הראשונים שלומדים מההיסטוריה הוא שאינפלציה נוטה להניע את עצמה. בתקופות שבהן יצרנים מאמינים שיצרנים אחרים עומדים להעלות מחירים, גם הם מעלים מחירים, וכך יוצרים האצה בתהליך האינפלציוני. לעומת זאת, בתרשים 1 אפשר לראות שבישראל של אחרי 2009 ובעיקר אחרי 2011-2012, היצרנים האמינו שהאחרים הולכים להוריד מחירים, וכך התקבעה מגמה של ירידות מחירים.

אבל כעת המגמה הזאת מתחלפת. ב- 2017 האינפלציה הייתה מעט מעל האפס, ונכון לעכשיו, האינפלציה ב- 12 החודשים האחרונים היא כבר מעל לאחוז. שוב, כמו שירידות המחירים בין 2014 ל- 2017 לא היו כולן בגללנו, גם העליות מגיעות בחלקן מהעולם. האינפלציה בארה"ב כבר מגרדת את השלושה אחוזים, והאינפלציה באירופה הגיעה לשני אחוזים. אם קודם כתבתי שכשהמחירים של חומרי גלם בעולם יורדים, המחיר לצרכן הישראלי לא יורד באותה מידה, אז כשהמחירים בעולם עולים, המחירים לצרכן הישראלי דווקא כן עולים.

בנוסף, הטלות המכסים ומלחמת הסחר שמנהל הנשיא טראמפ פוגעת בשרשרת הייצור העולמית, וכששרשרת הייצור נפגעת, לפחות חלק מהמחיר מגיע לצרכנים. בקיצור, נראה שאנחנו בדרך לתקופה שבה האינפלציה הולכת להיות מהירה יותר ממה שהכרנו בארבעת השנים הקודמות, וזה מכניס את בנק ישראל לדילמה. אם הוא ישאיר את הריבית נמוכה, אז כשהאינפלציה יותר גבוהה מהריבית, השווי של השקל צפוי להיפגע, מה שיאיץ את האינפלציה אפילו יותר. בנוסף, ריבית נמוכה בתקופה של אינפלציה עולה תדחוף אנשים עוד פעם לשוק הדיור, ושוב נראה עליות מחירים. מצד שני, אם הוא יעלה את הריבית, כל מי שלקחו משכנתאות לרכישת דיור עם מרכיב של ריבית משתנה הולכים לשלם הרבה יותר כסף בכל חודש. כך שלבנק ישראל אין ברירות קלות, אבל מה שעושה את קבלת ההחלטות אפילו יותר מסובכת זאת העובדה שלמעשה אין ממש נגיד שיקבל את ההחלטות. כי הנגידה מסיימת את התפקיד בעוד קצת יותר משלושה חודשים, ובינתיים לאף אחד אין מושג מי הולך להיות הנגיד/ה הבא/ה.

תרשים 1: אינפלציה שנתית בישראל. מקור: בנק ישראל

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי 

 22.7.18

השבוע פרסם אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר נתונים על מה שהוא הגדיר כ- "400 האנשים העשירים בישראל בשנת 2014." עיון בדו"ח הזה מעלה כמה ממצאים מעניינים.

הראשון הוא שלמרות השם, הדו"ח כלל לא עוסק באנשים העשירים בישראל. כאשר חושבים על "העשירים ביותר," בדרך כלל חושבים על אלו שיש להם את הרכוש הרב ביותר, או על אלו שההכנסות שלהם לאורך זמן הן הגבוהות ביותר. הדו"ח של משרד האוצר, לעומת זאת, עוסק באנשים שיש להם את ההכנסה הגבוהה ביותר בשנת 2014. את ההבדל בין "עשירים ביותר" "לבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר" אפשר להדגים בעזרת הדוגמא הבאה:

תארו לעצמכם מישהו שקנה "ביטקוין" ב- 300 אלף דולר בתחילת 2017. עד סוף 2017, הוא הרוויח כ- 16 מיליון ₪, מה שהיה מכניס אותו בקלות לרשימת 400 "העשירים הגדולים" של אותה שנה. אבל אותו עשיר של 2017 הופך בינתיים ל"עני" של 2018, כי ב- 2018 הוא הפסיד בינתיים למעלה 50% מהרווחים שעשה ב- 2017. כך שהרשימה של משרד האוצר מערבבת את בעלי ההון הגדולים במשק, עם מנהלים שהיתה לחברה שלהם שנה מוצלחת ועם "סתם" בעלי מזל שזכו בלוטו.

התוצאה היא שרק 115 מהאנשים שהופיעו ברשימה של 2013 מופיעים גם ברשימה של 2014. כך שהמסקנה הראשונה מהדו"ח היא שאין בישראל 400 "מגה עשירים". יש גרעין קטן של "עשירים" ועוד כאלו שיש להם מדי פעם הכנסה גבוהה, אבל זאת לא בהכרח ההכנסה הקבועה שלהם.

מסקנה שניה מהדו"ח שכדי להיות עשיר בישראל, אתה צריך להיות גבר. רק קצת יותר מ- 30 מתוך 400 העשירים ביותר הן נשים. מצד שני, מסתבר שמעט נשים בעשירון העליון יכול לפעמים להיות יתרון. ההכנסה הממוצעת של הנשים העשירות גבוהה בכ-  16% מההכנסה של הגברים העשירים. אבל לפני שחוגגים את הבשורה המשמחת שלעתים לנשים יש יותר מגברים, צריך לזכור שבגלל שמספר הנשים ברשימה הוא כל כך קטן, לאשה אחת עם הון גדול יש השפעה גדולה מאד על הממוצע, בזמן שלהון גדול של גבר אחד יש רק השפעה קטנה למדי. כך שהנתון הלכאורה שוויוני הזה תלוי בעצם בשאלה האם שרי אריסון תישאר בישראל, או שלא.

מסקנה שלישית היא שמקי סכינאי צדק (דמות מתוך ההצגה  "אופרה בגרוש" ). בהצגה זאת, שעלתה בשנה שעברה בקאמרי, רגע לפני שתולים אותו, מצהיר השודד מקי סכינאי כי יסוד בנק זה הרבה יותר משוד בנק. רוב ההכנסות של בעלי ההון הגדולים בישראל מגיעות לא מעבודה (רק כ- 10% מההכנסה שלהם), אלא מדיבידנדים ומרווחי הון. כך שכפי שהכריז מקי, הדרך להתעשר איננה מעבודה בבנק, אלא משליטה בבנק: למעלה מ- 25% מההכנסות של העשירים ביותר מגיעות מדיבידנדים, לעומת פחות מ- 2.5% באוכלוסייה הכללית.

עד כמה חשובה השליטה בחברות כדי להפוך לעשיר באמת אפשר ללמוד מההבדלים בין ההכנסות של העשירים הקבועים, אלו שבאופן עקבי מופיעים ברשימת העשירים ביותר, ואלו שהופיעו רק ברשימה של 2014 (העשירים החדשים). תרשים 1 מראה את האחוז שמהווים הדיבידנדים מתוך ההכנסה של העשירים הקבועים לעומת העשירים החדשים ולעומת כל השאר. אפשר לראות את הפערים הגדולים בין האחוז בקבוצת העשירים הקבועים לבין קבוצת העשירים החדשים ובין שתי הקבוצות לכל השאר.

כך שהמסקנה מהדו"ח היא שאפשר להרוויח טוב מלנהל חברות, אפשר לעשות רווחי הון גדולים מעסקאות מוצלחות, וכל אחד משני הדברים יכול להכניס אדם לרשימת "העשירים" בשנה מסוימת, אבל זה לא נותן כניסה לקבוצה היוקרתית באמת. כדי להכנס לרשימת העשירים הקבועים, צריך לשלוט בחברות.

מסקנה רביעית היא שהפער המגה עשירים וכל השאר ימשיך לדחוף את הפער בין מרכז ופריפריה: למעלה מ- 80% מהעשירים ביותר גרים במרכז, ובהינתן שההכנסה הממוצעת של העשירים גדולה בערך פי 335 מההכנסה הממוצעת של שכיר בישראל, זה אומר שיש ריכוז גדול של כסף שרוכש דירות באזור המרכז. הכסף הזה יוצר לחץ לעליית מחירים, ומעליית המחירים הזאת נהנים מי שיש להם דירה באזורי הביקוש. כך שכל עוד החלוקה של העושר היא לא שוויונית בין מרכז ופריפריה, הפערים בין המרכז והפריפריה ימשיכו לגדול באותו כיוון כמו הפער בין ההכנסות של העשירים ביותר וכל השאר.

תרשים 1: האחוז שמהוים הדיבידנדים מתוך ההכנסה

 התופעה יוצאת הדופן של מרווח שלילי בין תשואות אג"ח ארה"ב לאלו הישראליות מעלה חשש מ"תיקון" ומחזרה ל"מצב הטבעי" של תשואה מקומית גבוהה יותר, תוך הנחלת הפסדי הון באג"ח הישראליות. כאן נכנס לתמונה עקום התלילות הישראלי, שמקטין את הסיכון הזה. איך בדיוק זה קורה


דני דניאל |  מנהל השקעות תאגידים, קבוצת ההשקעות אינפיניטי-אילים

10.7.2018

במהלך השנה וחצי האחרונות אנו עדים לתופעה שעד לפני מספר שנים הייתה נחשבת בלתי סבירה, לפיה מתקיים פער תשואה שלילי בין ארה"ב לישראל בטווח של 10 שנים. המרווח בין התשואה האמריקאית ל-10 שנים לזו בישראל נע השנה סביב 0.5% לטובת ארה"ב. "המצב הטבעי" קבע תשואה גבוהה יותר לעקום הישראלי מעצם היותו של המשק המקומי קטן, התלוי במידה רבה בסחר החוץ (יבוא ויצוא), כך שחסינותו תלויה בגורמים חיצוניים. בנוסף, מדינת ישראל מצויה תכופות תחת מתחים גאו-פוליטיים ("ארץ קטנה מוקפת אויבים"). המשק המקומי ידע בעבר מצב של אינפלציה גבוהה ויחס חוב-תוצר בעייתי. כל אלה גרמו מסורתית למשקיעים לבקש פרמיית סיכון (תשואה גבוהה יותר) על השקעה באג"ח מקומי בהשוואה למשקים מפותחים אחרים.

כזכור, התשואה הגבוהה מבטאת את סיכוני הריבית והאינפלציה הגלומים בהחזקה של אג"ח, ומכאן ברור מדוע המרווח השלילי בו התשואה הישראלית נמוכה במידה רבה מהאמריקאית רחוק היום מה"מצב הטבעי" (ההפוך) לו ניתן ניתן היה לצפות.

האם המצב של מרווח השלילי צופן בחובו סכנה של חזרה במרווח לכיוון "המצב הטבעי", תוך עליית התשואה המקומית והנחלת הפסדי הון באג"ח הישראלית?

הסיכוי להתממשות תרחיש כזה אמנם קיים, אך אחד הגורמים המקטינים את הסיכון להתממשותו הוא תלילות העקום הישראלי, המעניקה "כרית בטחון" למחזיקי האג"ח הישראלי.

במה מדובר?

כזכור, על-פי תאוריית הציפיות עקום התשואה משרטט את התשואה המגולמת או הנדרשת עבור כל טווחי הזמן. באופן טבעי, במשק המצוי בצמיחה, קיימים ביקושים אשר מעלים את הסיכוי להתפתחות לחצי מחירים ולאינפלציה. במשק כזה צפוי הבנק המרכזי, האמון על יציבות המחירים, להעלות את הריבית. הסיכון מבחינת מחזיק האג"ח אם כן עולה ככל שהטווח לפדיון רחוק יותר, ומכאן ברור מדוע במשק צומח נצפה לראות עקום תשואות עולה משמאל לימין לאורך הטווחים. המשק הישראלי מאופיין בעקום כזה. ההפרש בין התשואות לטווח הארוך לקצר נקרא תלילות העקום, אותה נהוג למדוד באמצעות הפער בין התשואה ל-10 שנים לבין זו לשנתיים. תלילות העקום של המשק הישראלי עומדת כיום על כ-1.8%.

תרשים 1: תלילות עקום התשואות

לעומתו, המשק האמריקאי מצוי כבר במהלך של מדיניות מוניטרית מצמצמת בו הריבית לטווח קצר עלתה כבר 7 פעמים והיא עומדת על 2%-1.75%. על אף שראשי הפד צופים עוד שתי העלאות ריבית השנה, מעריכים המשקיעים כי תהליך העלאת הריבית קרוב למיצוי, ואף יש הרואים באופק כבר הורדת ריבית.

הבסיס לספקנות של חלק מהמשקיעים נובעת מכך שנתוני המאקרו בארה"ב משקפים שניות מסויימת בנתונים המתפרסמים. מחד, בצמיחה ובשוק התעסוקה. מאידך, חרף השיפור הנמשך במספר המועסקים, בולט השיעור הנמוך בהשתתפות בכח העבודה, ומכאן ההבנה כי קיים חלק לא מבוטל במשק האמריקאי שאינו שותף לשיפור הכלכלי שנרשם בשנים האחרונות. מסיבה זו,  השיפור בשכר הינו מתון ממה שהיה ניתן לצפות ברמת שפל הנוכחית של האבטלה. יש הטוענים כי חלק מאותם "הנותרים מאחור" היה משקל אלקטורלי משמעותי בזכייתו של טראמפ בבחירות. מכאן מובן מה מניע את הנשיא האמריקאי לנקוט בצעדים אותם הוא מנהיג בנחישות, המפתיעה רבים.

מאז זכייתו בבחירות של טראמפ, תופסת מדיניותו הכלכלית והשלכותיה מקום מרכזי בשיקולם של ראשי הפד בקביעתם את המדיניות המוניטרית. רפורמת המס, לדוגמה,  צפויה להקטין את הכנסות המדינה, ולהגדיל את רמת החוב הלאומי. בנוסף, מלחמת הסחר מול שותפות הסחר, ובעיקר מול סין, צוברת תאוצה, ועלולה להיות גורם הממתן את הצמיחה בארה"ב ובעולם. 

עקב כך, חלק מהמשקיעים רואים באופק האטה מסויימת בצמיחה, ולכן מפקפקים ביכולת הפד להמשיך בהעלאות הריבית. ספקנות זו באה לידי ביטוי בעקום תשואות שטוח, שהתלילות שלו עומדת על כ-0.3%, ומדובר בשפל של עשור.

יחד עם זאת, מצב זה אינו ייחודי לארה"ב. תמונה דומה נראית גם במשקים מפותחים נוספים כאשר  לאחרונה נרשם רפיון באינדיקטורים הכלכליים במשקים מרכזיים כמו גוש האירו וסין. כתוצאה מכך, ניכרת השתטחות גם בעקומי התשואה של משקים מתפתחים דוגמת גרמניה (0.64%) ובריטניה (0.57%), לצד פיחות חד במטבעותיהן של משקים מתפתחים רבים.

כשזה מצב העיניינים גם נגידת בנק ישראל מצאה לנכון להזכיר בדוח היציבות שפורסם לאחרונה כי " עלתה ההסתברות לזעזוע כלכלי או גאו-פוליטי שמקורו בחו"ל, אשר עלול להשפיע לרעה על הפעילות הריאלית והפיננסית במשק". איזכורה של הערה זו מלמדת כי בנק ישראל ער לשבריריותה של הכלכלה העולמית, וכי מן הסתם ייקח גם אותה בחשבון בהחלטות הריבית הקרובות.

מדוע אם כן התלילות של העקום הישראלי מהווה "כרית בטחון"? הסיבה נעוצה ביכולת (או הרצון) המועטה של בנק ישראל להעלות את הריבית של הטווח הקצר. אחד המאמצים העיקריים של בנק ישראל בתקופה האחרונה היא מניעתו של ייסוף השקל. במאמץ להגן על התעשייה המקומית ועל היצוא הישראלי, רוכש הבנק סכומים גבוהים של מט"ח, ומעכב ככל שיכול את העלאת הריבית המקומית מחשש לייסוף השקל. לעומת זאת הצמיחה האיתנה של המשק גורמת למשקיעים להעריך כי בטווח הארוך צפויים לחצי אינפלציה לגרום לעליית הריבית, ולכן לדרוש ריבית גבוהה יותר. הפער בין הטווחים יוצרים את התלילות הגבוהה יחסית, כאמור, המאפיינת את העקום הישראלי. 

ראוי לזכור, כי התשואה לטווח קצר מושפעת מאד מהריבית במשק וציפיות האינפלציה, אך לעומתה התשואה לטווח ארוך מושפעת בעיקר מגורמי מאקרו מקומיים וחיצוניים רבים. לכן, גם כשבנק ישראל יחליט להעלות ריבית בארץ והתשואה לטווח הקצר תעלה, אין זה מחייב כי זו של הטווח הארוך תעלה גם היא, כיוון היא תלויה גם בתמונת המצב העולמית, שעלולה להיות ממותנת, כאמור. ובכל מקרה, התלילות הגבוהה יחסית של עקום התשואה השקלי מהווה פיצוי הולם למשקיעים על הסיכון בהשקעה בטווח הארוך.

עלות המימון הנמוכה מאפשרת לכאורה למדינה להשקיע סכומים גדולים מאוד בפתרונות תחבורתיים ולהפוך את ענף התשתיות והתחבורה לכדאי מאוד להשקעה, מהן הסיבות לכך שזה לא קורה, ומתי, אם בכלל, המצב הזה ישתנה?


ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

26.6.2018

הכלל הראשון שלומדים סטודנטים למימון הוא שפרויקט הוא כדאי אם הערך הנוכחי שלו (PV), שווה או גדול לעלות הביצוע. כשמדובר במגזר הפרטי, החוק הפשוט הזה אמור לתת תשובה לגבי אילו פרוייקטים כדאי לבצע, ואילו עדיף להשאיר בצד.

אולם במגזר הציבורי, מתברר שהכלל הזה או שלא עובד, או שלא משתמשים בו. כי מנקודת המבט של המדינה, רווח נמדד במונחים של הגידול בתועלת של האזרחים. כלומר, כששואלים האם פרויקט הוא כדאי או לא כדאי מנקודת המבט של המדינה, התשובה אמורה להתקבל מהשוואת התועלת לכלל האוכלוסייה מהפרויקט, לעלות הביצוע.

רוב האנשים אשר עומדים בפקקים בכבישים יסכימו עם הטענה כי קיים מחסור בהשקעה בתחבורה בישראל. מי שבכל זאת לא מסכים עם הטענה הזאת, יכול להסתכל בתרשים 1. מספר הרכבים לק"מ כביש בישראל, כ- 2700, גדול פי 3.5 מהממוצע במדינות המפותחות, ה- OECD.

תרשים 1: מספר הרכבים לק"מ כביש. מקור: מחלקת המחקר של הכנסת

אם זה לא מספיק, אז אפשר להסתכל בתרשים 2. הוא מראה שמספר כלי הרכב הפרטיים בישראל כמעט והוכפל בחמש-עשרה השנים שבין 2001 ל- 2016. באותה תקופה, נפח הכבישים בישראל אומנם גדל, אבל רק בערך ב- 25%. כלומר, שטח הכביש גדל הרבה יותר לאט מהגידול במספר המכוניות. בנוסף חלק גדול מהגידול בשטח הכבישים היה בפריפריה, בזמן שמרבית המכוניות מצטרפות אל הפקק לתל-אביב וממנה.

את המחיר משלמים הנהגים, שכל שנה עומדים קצת יותר בפקק. ולכל דקה בפקק יש מחיר. לפי דו"ח של מבקר המדינה מ- 2016, העלות לאזרחים היא כ- 25 מיליארדי ש"ח בשנה. אבל מעבר לזמן האבוד בכבישים, לפקקים יש עוד כמה עלויות.

תרשים  2: מספר כלי רכב מנועיים בישראל. מקור: למ"ס

העלות הגדולה ביותר, היא כנראה העלות של הנדל"ן. כי כל עוד אין פתרון לבעית הזמן שלוקח להגיע למרכז, הפריפריה תשאר פריפריה. לא צריך ללכת רחוק כדי לראות מה קורה: תל-אביב הופכת לעיר של מגדלים, כי בגלל שקשה להגיע מהמרכז לתל-אביב, אנשים מוכנים להוציא סכומים גדולים מאד בשביל לגור על יד העבודה, אפילו אם זה רק בדירה קטנה. לכן, כל עוד לא ימצאו את הדרך להקטין את הזמן שלוקח להגיע לתל-אביב, המחיר של דירות במרכז ימשיכו לעלות הרבה יותר מהר מהמחיר של דירות שנמצאות רחוק יותר, והפערים הכלכליים בין מרכז ופריפריה רק יגדלו.

לעלות של הנדל"ן יש עוד מחיר. כי כשמחירי הנדל"ן עולים במהירות, יש לחץ גדול להפוך כל שטח פנוי לנכס בנוי. כך כיכר המדינה בתל אביב תתחלף במגדלי מגורים, וכך בפתח-תקווה מתכוונים למלא את השטח שיתפנה מפינוי בסיסי הצבא בסירקין בבניינים, במקום להוסיף עוד קצת שטחים ירוקים. כך שהמחיר של העליייה המהירה בשווי הקרקע במרכז הוא ירידה באיכות החיים של מי שגרים שם.

כאמור, לו המדינה היתה פירמה בשוק תחרותי, היא היתה צריכה לבצע את כל הפרוייקטים שיש להם ערך נוכחי שגדול מהעלות. במקרה של תשתיות התחבורה, צריך לבחון האם התועלת מהשקעה בתשתיות התחבורה גדולה מעלויות המימון שהמדינה תצטרך לגייס בשביל לדאוג שהתשתית התחבורתית תתפתח מהר יותר מהגידול במספר המכוניות. מכיוון שהמדינה היא התושבים, אז התועלת למדינה היא התועלת לתושבים. כל גידול ברווח של התושבים, הוא רווח של המדינה. אז אם העלות לתושבים היא לפחות 25 מיליארד ש"ח בשנה, המדינה צריכה להשקיע לפחות כל עוד עלויות המימון הן קטנות מהסכום הזה.

בהנתן שעלויות המימון היום הן אפסיות, המדינה היתה יכולה, עקרונית, להשקיע סכומים גדולים מאד בפתרונות תחבורתיים. לכן, לכאורה, הענף שבו אמור להיות הכי משתלם להשקיע בישראל הוא ענף תשתיות התחבורה. כי לו המגזר הפרטי היה מנהל את ענף תשתיות התחבורה, ברור שההשקעה היתה גדולה בהרבה מכפי שקורה כשהמדינה צריכה להחליט כמה להשקיע.

אז למה זה לא קורה? כנראה בגלל שיש שתי דרכים שבהן הממשלה לא עובדת לפי אותם כללים כמו המגזר הפרטי. הדרך הראשונה היא בזיהוי וטיפול בבעיות. כידוע, מחירי הדירות החלו לעלות ב- 2008, כתוצאה מירידת הריבית. המחירים החלו לעלות באזור המרכז, ואחרי זמן, התחילו למשוך אחריהם את מחירי הדיור בשאר הארץ. במידה רבה, עליית המחירים הזאת היא תוצאה של המחסור בתשתיות תחבורה: מכיוון שאנשים מעוניינים לגור קרוב למקום העבודה, ברגע שהריבית ירדה אנשים ניסו לנצל זאת כדי לקנות דירות קרוב יותר למרכז. אפקט זה יצר לחץ לעליית מחירים במרכז. ברגע שהחלה עליית המחירים, האנשים שניסו בתחילה לקנות במרכז, נאלצו לקנות במעגלים היותר רחוקים, וכך נוצרה עליית מחירים גם בפריפריה.

למעשה, עליית המחירים בפריפריה נוצרה למרות שחלק גדול מאלו שקנו את הדירות בפריפריה מעדיפים לגור במרכז. אחת התופעות המעניינות בישראל מאז 2008 היא הגידול במספר האנשים שגרים בשכירות במרכז אבל מחזיקים בדירה בבעלות בפריפריה.

אבל במקום להשקיע בתשתיות התחבורה כדי לפתור את שורש הבעיה, המדינה השקיעה עשרות מיליארדים בהגדלת היצע הבניה, כשחלק גדול מהדירות בפרויקטים כמו "מחיר למשתכן" נמצא רחוק מהמרכז. אז את עליית מחירי הדיור אולי עצרו בינתיים, אבל יש כבר לא מעט דירות במחיר למשתכן שאין להן ביקוש, ואת הרצון של אנשים לגור במרכז לא הקטינו בכלל.

הדרך השנייה שבה הממשלה לא פועלת כמו בשוק הפרטי, היא באופן שבו פקידי הממשלה מגדירים את הרווחים. כאמור, המדינה היא האזרחים, ולכן המדינה צריכה למדוד את הרווחים שלה בסולם הרווחים של האזרחים. אבל פקידי ממשלה לא עובדים כך. מבחינת פקידי האוצר, רכישת מכוניות ודלק היא גידול בתוצר, כי למרות שהמכוניות והדלק מגיעים מחו"ל, המסים עליהם כל כל גבוהים, שכל מכונית שנמכרת וכל ליטר דלק שנמכר מגדילים את התוצר ואת ההכנסות של המדינה. לכן פקקים שמביאים להגדלת ההוצאות של האזרחים על הדלק הם רווח נקי עבור מי שאחראים על הכנסות המדינה. לכן, לפחות מנקודת המבט שלהם (לפחות כל עוד הם נמצאים במשרד), תקציב לבניית תחבורה ציבורית יעילה היא לא בעדיפות ראשונה.

אבל באמת שיכול להיות שזה יהיה אחרת. ורגע אחד לפני שזה יקרה, יהיה כדאי מאד לקנות את המניות של חברות תשתית. כי יש לישראל להשלים 30 שנים של הזנחת התחבורה בכלל, והתחבורה הציבורית בפרט.

Page 1 of 47  > >>

תקשורת ופרסום שוק ההון
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית חינם עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום