עיתונות מקצועית

מוצגים לעיונכם מקבץ מאמרים, ראיונות ופרסומים בעיתונות הכלכלית, המקצועית ובמגזינים מקצועיים, בתחומי מאקרו כלכלה, שווק ההון המקומי, שוק ההון העולמי, פסיכולוגיה של משקיעים ועוד.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

17.05.2020

סין נמצאת בימים אלה בקרב מאסף שמטרתו אחת: למנוע את הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית. אחרי הכישלון בדיווח מוקדם על הווירוס בווהאן, ועם החשד שהווירוס ברח בטעות ממעבדה במקום, סין נמצאת בכלל והמפלגה הקומוניסטית בפרט נמצאות במצב בעייתי מאוד, עם משבר כלכלי בבית ומשבר בינלאומי בחוץ.

עבור המפלגה משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול עליה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 סין הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב.

בשביל להבין את הלחץ על סין בכלל והמפלגה בפרט בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות. אחת השאלות הגדולות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות הוא פגיעה בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. בהתפרצות המחלה המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והכלכלה הסינית התכווצה בקצב שכמוהו נראה רק במהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳. הערכות הן שבסה״כ ב-2020 כלכלת סין תצמח ב-2.6%.

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה.

בנוסף, עם צמיחה של 2.6% המפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה שלה. המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים, וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן. צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה תביא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

 

להתראות לסין?

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

הקורונה מדגישה עבור חברות את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

 

 

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין איבדה הרבה מכוחה הרך בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר יסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודן מחזקות את הכלכלות המקומיות שלהן. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

 

קרב מאסף

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

30.04.2020

הנפילה במחירי הנפט לתחום השלילי היא לא ״באג״, אלא הצצה לעתיד – בחודשים הקרובים מחיר הנפט ילחץ למטה ואף עלול להגיע לתחום השלילי, לא רק מפני שהביקוש התרסק והאחסון מתחיל להיגמר, אלא מפני שיש יצרנים שימשיכו לייצר גם במחירים כמעט אפסיים, בעוד אחרים יפשטו את הרגל. אלו לא חדשות טובות לוונצואלה, עיראק או טראמפ.

 

שוק הנפט נתון כרגע בלחץ משולש: יש נפט שנקנה בזול במרץ ונעל את המחירים לחוזים עתידיים, יש ירידה בביקוש שלא מונעת מחלק מהיצרנים להמשיך לייצר ויש לנו את מאגרי הנפט שעומדים להיות מלאים לחלוטין עד סוף מאי. כל יצרני הנפט עומדים להיפגע, אך יש כאלה שעומדים להיפגע פחות מאחרים.

ההבדל במידת הפגיעות של יצרנים קשור למצב הפיננסי וקשור גם לגיאולוגיה של שדות הנפט שלהם. לא כל שני שדות נפט זהים, מה שמאפשר ליצרנים מסויימים לייצר בזול יותר מאחרים ומכריח חלק להמשיך ולייצר גם במחירים אפסיים. איך? יש עלות ייצור של חבית נפט, יש עלות לסגור באר נפט ויש עלות להפעיל באר נפט אחרי שהיא הושבתה. גם אם יצרן מפסיד על כל חבית שהוא מייצר, עדיין כדאי לו לייצר אותה לעומת הנזק שהיה אם תפסיק את הייצור לחלוטין בבאר.

דוגמה טובה לבאר כזו לזה הן בארות הנפט הישנות של הרוסים במערב סיביר. הבארות האלו חייבות הזרקה תמידית של מים בשביל להפיק מהן נפט. סגירה שלהן תביא לנפילת לחץ המים וקפיאה של הבאר. כשמחירי הנפט שוב יעלו והיצרן ירצה להפעיל את הבאר, לא בטוח שהיצרן בכלל טכנית יצליח וכמו כן לא בטוח שההון שיהיה צורך להשקיע בהפעלת הבאר יוחזר על-ידה. מכאן שיש התלבטות בקרב יצרנים מסויימים בין לסגור עכשיו באר ואולי לאבד לצמיתות את הנפט בה או להמשיך ולהפיק ממנה נפט גם אם בכמות קטנה ובהפסד ולהגדיל את התפוקה ברגע שמחיר הנפט יעלה. שיקול דומה קורה גם בשדות הפצלים בארה״ב: חלקן של הבארות דורשות לחץ הידראולי תמידי בשביל להפיק נפט. עדיף ליצרן פצלים להפסיד על באר מאשר לסגור אותה ולהפסיד אותה לחלוטין. אותו הדבר נכון גם לקידוחים בים.

יש לכן קבוצה של יצרנים שימשיכו להפיק נפט גם אם המחירים יהפכו חד ספרתיים ואפילו שליליים. וודאי, גם להם יש גבול – מתחת לרמת מחירים מסוימת גם הם יפשטו את הרגל. השאלה היא אבל לא כמה יפשטו את הרגל, אלא מי יפשוט את הרגל ראשון. כל יצרן שחותך בתפוקה עוזר ליצרנים זולים ממנו להמשיך ולהתקיים. אם קנדה, וונצואלה וארה״ב יסגרו בארות, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה יוכלו להמשיך לייצר ולבלוע את נתח השוק שהיצרנים האחרים כבר לא יכולים לספק לו נפט. בנוסף אותם יצרנים יאבדו חלק מהתפוקה שלהם לצמיתות, משום שהם לא יוכלו או לא ישתלם להם להפעיל מחדש בארות.

ככל שסביבת המחירים הנמוכה תמשיך, הרווח שהיצרנים הזולים יוכלו להשיג בסופה גדל. כשהביקוש לנפט יחזור – ויהיה זה בסוף 2020 או ב-2021 – היצרניות הזולות יהיו שם לענות לביקוש, מוכרות עוד נפט במחיר גבוה יותר. היכולת שלהן לספק את הביקוש אבל משמעותו שהמחיר עדיין ירוסן, ויצרנים שיצאו מהמשחק כנראה לא יראו סביבת מחירים נוחה לחזור להפעיל בארות שננטשו.

מי היצרנים שסביר שיצאו מהמשחק? הראשונות הן מדינות חלשות מדי להחזיק בסביבת המחירים הנמוכה. עיראק, וונצואלה, ניגריה ואנגולה כולן היו במצב פיננסי קשה עוד לפני ירידת המחרים. כשחברות אנרגיה עכשיו חותכות את ההוצאות שלהן על פרויקטים חדשים המדינות האלו לא יראו השקעה (כסף זר) למשך שארית השנה. וונצואלה ועיראק כבר החלו לחתוך את התפוקה, והן שתיהן יכנסו לגרעון תקציבי חריף במאי השנה. אנגולה וניגריה מתמודדות לא רק עם ירידה במחיר הנפט ובריחת משקיעים, אלא גם עם קפיצה בעוני וברעב בקרב האוכלוסייה שלהן. אנחנו יכולים לצפות לעלייה במתקפות הטרור בניגריה ואי-שקט גדל באנגולה, מה שרק ימשיך ויפגע כלכלית במערב אפריקה – אזור שגם ככה דועך בשנים האחרונות.

במערב שתי מדינות עומדות בפני משבר: ארה״ב וקנדה. בארה״ב מדובר בחברות פצלי השמן שאינן רווחיות מתחת ל-30 דולר לחבית, ובקנדה אלו יצרנים בחולות הנפט באלברטה. יצרני נפט באלברטה יכולים לשנע את הנפט שלהם בעיקר ע״י צינורות. עם עודף נפט בארה״ב וללא יכולת לייצא את הנפט בקלות דרך הים, מחיר הנפט באלברטה הגיע למספר חד ספרתי ואולי אפילו למחיר שלילי (אנחנו לא נדע עד סוף אפריל). חיתוך בתפוקה בקנדה כבר התחיל, והפעלה מחדש של מתקנים בשדות הנפט עלולה להיות לא משתלמת אם מחיר הנפט ישאר סביב ה-40 דולר לחבית אל תוך 2021.

חברות הפצלים האמריקניות שונות מאלו הקנדיות בכך שחלק משדות הפצלים ניתן להשבית ולשוב אליהם מאוחר יותר. למרות פשיטות רגל נרחבות בתעשייה, ארה״ב לא תאבד את התעשייה לצמיתות. אלו אבל לא חדשות טובות לטראמפ.

2020 היא שנת בחירות בארה״ב. תעשיית האנרגיה מעסיקה אנשים רבים במדינות שיהיו במרכז התחרות בין הרפובליקנים לדמוקרטים במירוץ הנוכחי. בפנסילבניה לדוגמה, שם טראמפ ניצח ב-2016 בהפרש של 44 אלף קולות, מועסקים כ-17 אלף איש בתעשיית הגז והנפט. במישיגן הוא ניצח בהפרש של 11 אלף קולות ושם 8 אלף איש מועסקים בתעשיית הנפט והגז. אולם המדינה הכי בעייתית בשביל טראמפ – ומי שיכולה להיות הפתעת הבחירות – היא טקסס.

נכון לעכשיו, טראמפ מוביל בממוצע של 2% על ביידן בטקסס, או יתרון של 170 אלף מצביעים. בטקסס מועסקים כמעט 270 אלף איש בתעשיית הנפט והגז. אם טראמפ רוצה להבטיח את המדינות המתנדנדות, אם הוא רוצה שטקסס לא תתהפך בבחירות 2020, הוא צריך להבטיח שתעשיית הנפט והגז תשרוד את המשבר.

הממשל ניסה להביא את מלחמת המחירים של סעודיה נגד רוסיה במרץ לסיום, אך נכשל לשנות את מחיר הנפט. עכשיו הממשל שוקל הטלת מכסים על נפט המגיע לארה״ב, קניית נפט למחסנים האסטרטגים של ארה״ב, תשלום לחברות הפצלים שלא יפיקו נפט או אפילו חילוץ ישיר שלהן ע״י הממשל הפדראלי. התנגדות של הקונגרס לחילוצים של חברות אנרגיה כנראה תעכב את התגובה של הבית הלבן עד שהמכה בתעשיה כבר תהיה משמעותית, מה שיפגע עוד בתעסוקה בארה״ב ותכווץ את הכלכלה. הקיץ אולי יחליש את ווירוס הקורונה, אך מבחינת יצרני הנפט במפרץ – מפרץ מקסיקו והמפרץ הפרסי – הפגיעה הכלכלית רק התחילה.

ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

17.03.2020

ברקזיט מעולם לא היה הבעיה העיקרית של האיחוד האירופי, לא כשלעצמו. מאז תחילת הפרויקט הפוליטי של איחוד אירופה בריטניה התעקשה לשמור על ״רגל בפנים-רגל בחוץ״, מצטרפת לשוק האירופי המשותף אך משתדלת להישאר עד כמה שאפשר מחוץ למדינה האירופית המשותפת. כשהבריטים החליטו ב-2016 לפרוש מן האיחוד אי-אפשר שלא לתהות אם כמה פקידים בבריסל סיננו ״ברוך שפטרנו״.

לא, ברקזיט מעולם לא היה הבעיה העיקרית של האיחוד האירופי. איטליה היא הבעיה הכי משמעותית שלו. עבור האיחוד הברקזיט היה הדרך להראות לאיטלקים שאם הם ינסו לצאת מהאיחוד, הם עתידים לחוות את כל הסבל שחוותה הממלכה המאוחדת, החל בחוסר יציבות פוליטית בבית (מה שלא חסר לאיטלקים) וכלה בפגיעה כלכלית עקב בריחת עסקים. מבריטניה בריסל עשתה דוגמה למען יראו וייראו. עכשיו אבל עם משבר הקורונה הברקזיט עלול שלא להספיק בשביל להרתיע את האיטלקים ממרד גלוי מול האיחוד.

 

הבעיה האיטלקית

למה? בשביל להבין איך הקורונה עלול לערער את האיחוד צריך קודם להבין את הבעיה שלו עם איטליה – בעית חוב. אפשר לחשוב על בעית החוב האיטלקי כחוב היווני על סטרואידים: החוב הציבורי של איטליה עמד ביוני 2019 על 138% מהתמ״ג, או 2.4 טריליון אירו. החוב היווני לעומתו בשיא משבר החוב ב-2011 עמד על 172% מהתמ״ג או 356 מיליארד אירו. כלומר החוב האיטלקי גדול פי 7 מהחוב היווני בשיאו וכלכלת איטליה היא הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד אחרי גרמניה וצרפת.

היסטורית לאיטליה תמיד היה יחס חוב ציבורי גבוה – לפי נתוני ה-BIS החוב הציבורי עמד ב-1999 על 117% מהתמ״ג (ראה גרף). אולם עד למשבר החוב היווני התפיסה הייתה שאיטליה יכולה להחזיר את החוב, גם אם היא לווה יותר ממה שהכלכלה הלאומית שלה מייצרת. ואז בא משבר החוב היווני.

משבר החוב היווני חשף למשקיעים שגם מדינות אירופיות שנתפסות כבטוחות עלולות להודיע על חדלות פירעון ולהתנער מהלוואות עבר. אולם יוון תהיה משחק ילדים מול משבר חוב איטלקי לא רק בגלל היקפו אלא גם השפעתו על שאר היבשת.

ראשית, החוב האיטלקי כנראה גדול מדי בשביל שהבנק המרכזי האירופי (ECB) יוכל להציל את המדינה  במקרה של חדלות פירעון. במקרה היווני הייתה דרושה חבילת הצלה של כ-300 מיליארד דולר בשביל למנוע חדלות פירעון של המדינה. מהיכן אמור הבנק המרכזי האירופי אמור להביא 2 טריליון דולר בשביל להציל את איטליה? ואיך הוא יעשה זאת מבלי להביא לאינפלציה של האירו?

הצרה שאם איטליה תחליט על חדלות פירעון היא תביא לא רק לקריסה פיננסית של המערכת הבנקאית אצלה, אלא גם לפגיעה קשה במערכת הבנקאית האירופית. כ-100 מיליארד אירו מהחוב הציבורי של איטליה מוחזק ע״י משקי בית איטלקים. עוד כ-690 מיליארד אירו מוחזק ע״י בנקים איטלקיים, או 28% מסך כל החוב הציבורי. במקרה של חדלות פירעון הממשל האיטלקי ינדף כחצי טריליון אירו של נכסים.

אולם לא רק איטלקים מחזיקים בחוב האיטלקי. על-אף ההתעקשות של רומא שרובו של החוב הציבורי מוחזק ע״י איטלקים, בחינה מדוקדקת שביצע דניאל גרוס מ-CEPS (מכון מחקר עצמאי בבריסל) ביוני 2019 מראה שכ-45% מהחוב הציבורי מוחזק ע״י זרים, עם כ-410 מיליארד דולר מוחזק ע״י בנקים אירופים. בנקים צרפתים לבדים מחזיקים בחוב בשווי מוערך של כ-285 מיליארד אירו ואחריהם בנקים גרמנים המחזיקים ב-58.7 מיליארד אירו וספרדים ב-21.4 מיליארד אירו. בנוסף כשליש מהחוב האיטלקי, כ-750 מיליארד אירו, מוחזק ע״י קרנות השקעה, אם איטלקיות ואם זרות. המשמעות שכשליש מהחוב נתון למסחר יומי וללחצים של השוק. במקרה של פאניקת משקיעים מפני חדלות פירעון איטלקי, הקרנות ימהרו להיפטר מהחוב האיטלקי, מביאות את המשבר הכלכלי שהן כה ינסו להתחמק ממנו.

 

מלכוד 22

האיטלקים והבנק האירופי שניהם מודעים למצב הבעייתי של איטליה. הם חלוקים אבל איך לפתור את משבר החוב הזה. מבחינתו של הבנק האירופי המטרה המרכזית היא לשמור על יציבות האירו. אם לשם כך נדרש להקריב את איטליה – שיהיה כך. בריסל ורומא התכתשו בשנה האחרונה סביב התקציב החדש של איטליה, עם בריסל דורשת ממשלת איטליה להימנע עד כמה שאפשר מהגדלת החוב הציבורי, בעיקר ע״י צמצום ההוצאה הממשלתית.

הבעיה עבור רומא שיש לה רק שלוש דרכים להתמודד עם בעיית החוב שלה: להביא לצמיחה כלכלית, לבצע אינפלציה למטבע או להודיע על חדלות פירעון. היא אינה יכולה לעודד צמיחה כלכלית מפני שהבנק האירופי מכתיב את המדיניות הכלכלית שלה, מה שאומר שהיא אינה יכולה לקבוע באופן עצמאי את שערי הריבית או להגדיל את ההוצאה הממשלתית בשביל להמריץ את הכלכלה.

היא בהחלט לא יכולה לא לבצע אינפלציה למטבע משום שהאירו מנוהל ע״י הבנק האירופי. בניסיון לעקוף את המגבלה הזו בשנה האחרונה רומא כן בחנה את האפשרות להדפיס ״מיני שטרות אוצר״ (mini bill of treasury, or mini-BOT) שיהוו תחליפי כסף לכל דבר עניין וישמשו אזרחים לתשלום מיסים ואת הממשלה לתשלום חובות. אולם דווקא הניסיון הזה לשלם חובות באמצעות מטבע עצמאי הוא שהפחיד משקיעים, שראו בו סימן ראשון לקראת היציאה של איטליה מהאיחוד.

יציאה של איטליה מהאיחוד שוות ערך להכרזה על חדלות פירעון מבחינת השוק. בכל אחד מהתרחישים איטליה בעצם תתנער מחובות ישנים ותפגע במערכת הבנקאית האירופית. לא איטליה ולא הבנק האירופי רוצים זאת אך האיטלקים גם לא מוכנים להיות מוקרבים על מזבח היציבות הכלכלית של האירו. אז בריסל ורומא התכתשו בשנה האחרונה ונראה שכעת עם הקורונה הם עתידות לערוך סיבוב נוסף, הפעם קשה עוד יותר.

 

משבר הקורונה

בשביל להבין עד כמה גרוע משבר הקורונה לכלכלה האיטלקית מספיקים שלושה נתונים: ראשית, צפון איטליה – האזור שנפגע הכי קשה בהתפרצות – מהווה כמעט חצי מהתמ״ג של איטליה. שנית, 13% מהתמ״ג של איטליה מגיע מתיירות. שלישית, ב-2018 ביקרו באיטליה כ-5 מיליון תיירים סינים, כ-12% מסה״כ התיירים שביקרו באותה שנה במדינה. ווירוס הקורונה פוגע בלב התעשייתי של איטליה, פוגע באחד הענפים הכי חשובים למשק האיטלקי ומצמצם את הגעתם של תיירים מסין ומעוד מדינות במזרח אסיה.

זה לא שהכלכלה האיטלקית הייתה במצב טוב לפני הקורונה: היא התכווצה ב-0.3% ברבעון האחרון של 2019, עם צמיחה כוללת של 0.1% לכל שנת 2019. עם התכווצות בייצור כבר ארבע חודשים ברצף הכלכלה נתונה במיתון, מיתון שהממשלה אינה יכולה לצאת ממנו ע״י הגדלת ההוצאה הממשלתית. כעת בנוסף למיתון הקיים תהיה פגיעה כלכלית עקב התפרצות הקורונה, שתפגע בענף התיירות במדינה ובייצור שלה. אם משקיעים יפחדו שהמדינה האיטלקית אינה יכולה לשלם את החובות שלה הם ידרשו ריביות גבוהות יותר, מקשים על איטליה לשלם את החוב ומקרבים אותה עוד יותר לסף משבר.

המצב היה אולי פחות חמור אם הוא היה תופס את הכלכלה האירופית במצב טוב יותר. עם צמיחה יציבה ושער ריבית גבוה לבנק האירופי המרכזי היה עם מה לשחק בשביל לנסות ולהגדיל את הצמיחה באיטליה. אולם שער הריבית באיחוד כבר היום בשפל היסטורי והביקוש שנראה לאחרונה באג״ח איטלקי נבע כנראה בעיקר ממרדף אחר תשואה ולא ממשקיעים שבאמת מתמחרים נכון את הסיכון בחדלות פירעון איטלקית. כעת כשהסיכון עולה אותם משקיעים מוכרים את האג״ח האיטלקי בשביל נכסים בטוחים יותר כמו אג״ח אמריקני. הבנק האירופי מוגבל ביכולת המענה שלו ויאלץ כנראה לאפשר לאיטלקים לצבור עוד חוב ציבורי בעודם מנסים לצמצם נזקי הקורונה. אם הבנק לא יאפשר זאת, לאיטליה לא יהיו הרבה ברירות מעבר לאיום בעזיבת האיחוד, איום שדי בו להביא לפאניקה בשווקים. בריסל מבינה את גודל האיום ומקווה שרומא לא תחליט על אסטרטגיה של ״תמות נפשי עם פלשתים״.

 

ומה עם שאר האיחוד?

אפשר ואולי לבריסל היה יותר מינוף אילולא ששני הכוחות הגדולים באיחוד – צרפת וגרמניה – היו נתונים במשברים משלהם. גרמניה גם היא נפגעת ועוד תפגע ממשבר הקורונה, בעיקר עקב ירידה בביקוש הסיני. גם אם נניח שסין תחזור לייצר במלוא המרץ, לא סביר שהביקוש הסיני יתאושש באותה מידה – אנשים שהוציאו את חסכונותיהם על טיפול רפואי וציוד לא ימהרו לקנות מרצדס חדשה. צרפת עדיין נתונה בעיצומן של שביתות רחבות הבאות בתגובה לניסיון של עמנואל מקרון לבצע רפורמות במערכת הפנסיה הצרפתית. שני הענקים עסוקים מדי בבעיות הפרטיות שלהם בשביל ללחוץ על רומא להתיישר עם דרישות הבנק האירופי המרכזי.

בסופו של יום אבל אם איטליה תתיישר עם הבנק ואם לא בעיית החוב שלה אינה פתירה. ללא השקעה מאסיבית בכלכלה היא לא תצליח לצאת ממיתון וללא מטבע עצמאי היא אינה יכולה לעשות אינפלציה לחוב. גרמניה היא המתנגדת הראשית להשקעות מאסיביות בכלכלות הדרום, מפחדת שאם איטליה תתחיל לקבל תמריצי סיוע מהאיחוד (שימומנו בעיקר ע״י משלם המיסים הגרמני), עוד מדינות יעדיפו התנהלות כלכלית שגויה בשביל לזכות בסיוע אירופי. אולם ההתעקשות הגרמנית על שמרנות תקציבית והפחד מפני הזרמת הון מצפון לדרום היא כבר לא רלוונטית, לא רלוונטית מפני שכבר היום משלמי המיסים של הצפון ממנים את החוב של הדרום. על הגרמנים ואיתם על הבנק האירופי נותר להחליט לא אם איטליה תודיע על חדלות פירעון אלא איך האיחוד יוכל לטפל הכי טוב במשבר הפיננסי שיפרוץ כשזה יקרה.

 

האם תהיה העלאת מיסים? ומהי התוכנית לבלימת מחירי הדיור?

אמיר איל, יו"ר אינפיניטי, בתוכנית שווה כסף >> https://bit.ly/2Wj2QVB


ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

02.12.2019

ממשלת ישראל עשתה פעם תגלית שראויה לפרס נובל. היא גילתה איך הגדלה של הייבוא יכולה להוביל לגידול בתוצר. זאת המצאה שראויה לפרס המכובד, מכיוון שכל מי שלמד חשבונאות לאומית יודע שייבוא אמור להקטין את התוצר ולא להגדיל אותו. נכון שכמו הרבה תגליות אחרות, גם התגלית הזאת נעשתה בטעות: היא לא נעשתה כי מדינת ישראל ניסתה להגדיל את התוצר בעזרת ייבוא, אלא בגלל שלפני 60 שנים ניסו להקים בארץ תעשיית רכב, והממשלה ניסתה להגן על תעשיית הסוסיתות. אבל בכל זאת, הישג מדעי זה הישג מדעי.

השיטה שאותה מדינת ישראל גילתה נקראת מיסים גבוהים על מוצר הייבוא, ביחד עם מדיניות שמוודאת שלאזרחים לא תהיה ברירה אלא לשלם את המחירים הגבוהים. רוב אזרחי ישראל לומדים להכיר את השיטה הזאת בכל פעם שהם רוכשים רכב: כמחצית מהמחיר של הרכב אלו מיסים (וכשישים אחוזים מהמחיר של הדלק), אבל מכיוון שלרובנו אין דרך נוחה אחרת להגיע לעבודה, כמעט כולם משלמים את המחיר בשביל הזכות לעמוד בפקק.

מבחינת ממשלת ישראל ההמצאה הזאת פוטרת שתי בעיות במחיר של אחת: גם מביאה לכך שכמעט כל רבעון שר האוצר יכול להודיע שהתוצר גדל, וגם מאפשרת לממשלה לממן כל מיני הוצאות שמתאימות לראש הממשלה ולשרים (הכול חוץ מהגדלת ההוצאות על תחבורה ציבורית, כמובן).

יש לה גם כמה עלויות כמובן. ראשית, היא מרוששת את האזרחים שנאלצים לשלם מחיר גבוה עבור מוצר שיכול היה להיות הרבה יותר זול. שנית, זה יוצר עיוותים במדידת התוצר. מכיוון שהשינויים בתוצר רגישים מאד לשינויים בכמות הרכבים הנמכרים, כל החלטה של הממשלה שגורמת לשינוי בתזמון של ייבוא הרכבים גורמת לעליות וירידות חריפות בתוצר, שמקשות על חיזוי וניהול המדיניות הממשלתית. השנה לדוגמא, הצמיחה ברבעון הראשון הייתה 4.5%, בשני היא נפלה ל- 0.8%, ברבעון השלישי היא עלתה ל- 4.1% וברבעון הבא היא תיפול שוב. לרוע המזל, שרי האוצר עדיין לא הפנימו את התנודתיות הזאת, ולכן הם מנסים להגדיל הוצאות בכל פעם שהתוצר עולה, ואחר כך הם מתפלאים שנוצר גירעון כשהתוצר יורד.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה ההמצאה הישראלית ראויה לפרס, הוא העובדה שישראל לא לבד. ההחלטות של הנשיא טראמפ להטיל מיסים על תוצרת סינית, הן הגרסה האמריקאית של הפטנט הישראלי. עבור הצרכנים האמריקאים, אין תחליפים טובים לרוב המוצרים שעליהם יוטל המכס, ולכן הם ישלמו עליהם גם אם המחיר שלהם יהיה קצת יותר גבוה. העלייה הזאת במחירים תירשם כולה כגידול בתוצר האמריקאי. לכן גם אם המכסים לא יעודדו אף חברה לפתוח מפעלים בארה"ב, כל עלייה במכסים תורמת לגידול בתוצר בארה"ב.

כך שמבחינת טראמפ, עלייה במכסים היא הצלחה ודאית, כיוון שברגע שהוא מטיל מכסים, הוא מבטיח גידול בתוצר, ואין דבר שתורם לפופולריות של נשיא אמריקאי יותר מצמיחה מהירה בתוצר. ולפחות כל עוד הריבית נמוכה והצרכנים יכולים לקחת הלוואות כדי לשלם את המחירים שעולים, גם הצרכנים לא יתלוננו. כמה טוב שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים.

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

06.11.2019

אוי! קשים חייו של כלכלן ראשי בבנק מרכזי בימים אלה. השבוע התבשרנו שהבנק המרכזי האמריקאי, הפד, הוריד את הריבית פעם נוספת. והפד לא לבד – באירופה הריבית ירדה לא מזמן, ביפן היא מזמן בטריטוריה שלילית, וגם אצלנו בהחלט ייתכן שהיא שוב תחזור לאזור האפס, אחרי שלרגע היה נדמה שהיא תתחיל לטפס.

הדבר המדהים הוא, שהבנקאים המרכזיים ממשיכים בהורדות הריבית, למרות שברור שהריביות הנמוכות אינן יכולות לפתור את הבעיות שאתן העולם מתמודד. בארה"ב, הבעיות המרכזיות הן מלחמת הסחר מול סין, וחוסר איזון בין תעשיות ההיי-טק והפיננסיים שמביאות רווחה כלכלית לערים הגדולות באזורי החוף, מול דעיכה של התעשיות המסורתיות והחקלאות בפריפריה ובמרכז היבשת. באירופה, הבעיות הן חוסר תחרותיות של התעשייה בגלל המבנה של שוק העבודה, האיום של הברקסיט, והתוצאות של מלחמת הסחר. ביפן הבעיות נובעות במידה רבה מהזדקנות של האוכלוסייה, מה שמייצר מחסור בכוח עבודה וחשש לקריסה של מערכת הפנסיה. בישראל, הבעיות של המשק נובעות מהיחלשות הסחר בעולם, ומממשלה לא מתפקדת.

מה שמשותף לכל הבעיות האלו, שאלו בעיות מבניות, ושלגובה הריבית אין כל יכולת להשפיע עליהן. מה שהורדת הריבית יכולה לעשות, זה לדחוף אשראי למשק, מה שמאפשר לאנשים ולחברות להמשיך לצרוך, למרות שההכנסה שלהם לא עולה. בנקאים מרכזיים יודעים שזה לא ממש פתרון: מה שכתוב בספרי התיאוריה זה שבמצב תקין מדיניות מוניטרית נועדה לייצב את המחירים כדי לאפשר למשק לצמוח באופן רציף. בזמן משבר, מדיניות מוניטרית נועדה לאזן את הלחצים, כדי להקל על חומרת המשבר למשך זמן קצר, שאחריו המשק אמור לחזור לאיזון. בשום מקום לא כתוב שמדיניות מוניטרית אמורה לתמוך בצמיחה לאורך תקופה ארוכה כאשר המשק נמצא במשבר בשל גורמים מבניים.

מה שעוד לא כתוב בשום מקום בספרי התיאוריה זה שיש להפעיל מדיניות מוניטרית מרחיבה בתקופות שבהם המשקים נמצאים בצמיחה סבירה. בארה"ב ובישראל, למשל, יש צמיחה שהיא אומנם לא מאד מהירה, אבל היא בהחלט סביב הממוצע הרב שנתי. במצב כזה, על פי ספרי הלימוד דווקא כדאי להעלות מעט את הריבית, כדי לעודד אנשים לחסוך לתקופות של משבר.

אבל בכל פעם שהבנקאים המרכזיים מנסים להעלות את הריבית, הם מגלים שמייד נוצר חשש ממשבר. התחושה היא שהציבור בעולם המפותח מרגיש שהממשלות לא מתכוונות לעשות דבר כדי לפתור את הבעיות האמיתיות, ולכן הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות זה להמשיך עם הריבית הנמוכה, כדי שגם אם הבעיות לא נפתרות, בכל זאת אנשים יקבלו משכורת. זה סוג של בלוף: כי הריבית הנמוכה יוצרת מצב שבו מה שמחזיק את הצריכה ואת הצמיחה הכלכלית אלו הלוואות, ולא גידול ביכולת הייצור. בעבר, בלוף כזה היה מתפוצץ מהר, כי יכולות הייצור היו מוגבלות, ואילו היום, בגלל שיכולת הייצור בעולם היא עצומה, הבלוף ממשיך להחזיק מעמד, ואפילו האינפלציה לא ממש עולה. אז הבנקאים המרכזיים מרגישים שלפחות בינתיים, הם יכולים, ואפילו חייבים להמשיך עם הבלוף. אבל הם גם יודעים שזה בלוף, והשאלה שנשארת פתוחה היא מה יקרה קודם: האם קודם יתחילו לטפל בבעיות המבניות של המשקים בעולם, או שקודם כולם יבינו שמה שקורה הוא בלוף, ואז זה כבר לא יהיה בלוף. זאת תהיה בועה שהתפוצצה.

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

05.11.2019

המעצמות נכנסות לישורת האחרונה של 2019, כאשר הריבית בארה"ב במגמת ירידה, מכסים בהיקף משמעותי מוטלים על יבוא מסין, הסכמי סחר חדשים ומשופרים נחתמו בין האמריקאים לגושי סחר עיקריים, וארה"ב החלה לגבות סכומי עתק ממדינות בגין שירותי הגנה אותם היא מספקת שנים בחינם. הנה כי כן, משנתו של הנשיא טראמפ קורמת עור וגידים כנגד שחיקתה הכלכלית האסטרטגית המתמשכת של ארה"ב בעולם.

האיום הסיני על ההגמוניה הכלכלית העולמית האמריקאית, המיושם באמצעות מלכודות חוב, מלחמות מחירים, גניבת קניין רוחני וייצור המוני, התממש והתקדם במשך עשרות שנים ללא מענה, נתקל כעת בתגובה שעוצמתה הולכת ומתגברת.

מלחמת העולמות הזו, שהיא במהותה קרב בינארי בין ציביליזציות ותפיסות עולם פילוסופיות הנוגעות בחופש וחירות האדם, הסתתרה שנים מאחורי הנרטיב הנעלה "גלובליזציה", והוסתרה היטב כפיתיון גאוני שהסיט את תשומת הלב של חולמים רבים מהאמת המסוכנת של החתירה האגרסיבית להשתלטות המפלגה הקומוניסטית הסינית על העולם החופשי במונחי המערב.

תהום אידאולוגית

על רקע תהום אידיאולוגית בלתי ניתנת לגישור, ממשיך תהליך משא ומתן בין המעצמות במטרה להגיע להסכם ביניים אשר יוביל להסכם מלא שייעצב, בין היתר, את היחסים הכלכליים של שתי המעצמות בעתיד. הסיבה היחידה לנוכחותה של סין סביב השולחן היא עניבת החנק שמטיל עליה הממשל האמריקאי, אשר מאט דרמטית את התקדמות סין בתוכניתה האסטרטגית. תוכנית זו, להביא את כלכלת סין בתקופה של 100 שנה מאז עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בשנת 1949, לתוצר לאומי לנפש של מעל 50 אלף דולר, בדומה למדינות הכי מפותחות, מחייבת שיעורי צמיחה שנתית של 8-10 אחוז. בשנה הבאה תחגוג המדינה 70 שנה למהפכה הקומוניסטית, ומה שנראה בתקופתו של הנשיא שי כהתקדמות והצלחה גדולה, הופך לפתע מוטל בספק, תוך חריקת בלמים צורמת.

עניבה החנק האמריקאית עתידה להתהדק כבר בדצמבר, בדמות מכסים על יבוא בהיקף של 250 מיליארד דולר נוספים לקיים היום, ובכך הטלת מכסים על כל היצוא הסיני לארה"ב. צעד זה, לצד איסור מוחלט על כל עסקה בעלת  מאפיינים אסטרטגיים ובכלל זה כל היבט של מידע וטכנולוגיה, הן של חברות ועסקים אמריקאים והן של כל פרוקסי אמריקאי, כולל כמובן מדינת ישראל, משבש לחלוטין את התוכניות של שי וסין.

הסינים צריכים זמן. הם מצליחים מזה שנים בתוכניתם לצמוח על גב האמריקאים ועתידם. מה שרץ שנים באופן מדהים מתחת לרדאר "מדד הפראייריות" האמריקאי, כבר לא יהיה. אפילו לא בעידן דמוקרטים בשלטון, שגם ראשיהם מתבטאים באגרסיביות נגד הסינים. מאידך, ארה"ב חייבת להוריד את גירעון הסחר האדיר שלה בהיקף של כ-500 מיליארד דולר לשנה מול הסינים, ואת זה היא תעשה אם תייקר את מחירי היבוא מסין ותקטין ביקושים, תגרום לעליית עלויות הייצור הסיני ופגיעה באטרקטיביות הייצור שם, תעצור את גניבת הקניין הרוחני על ידי סין ותגרום לסינים להגדיל דרמטית רכש סחורות ושירותים אמריקאים.

חוזרים לבייס

הפגיעה בליבת כוחו הפנימי של יריב היא טקטיקה בסיסית בכל קרב, גם במלחמה בין מעצמות. הרס היריב מבפנים, אפקטיבי לעיתים יותר מפגיעה מבחוץ. כך, פגיעה בבסיס התמיכה של הנשיא טראמפ, אנשי המעמד הבינוני, החקלאים והתעשיינים האמריקאים, מהווה אחת מהמטרות הברורות של השלטון הסיני שהיה שמח להיפטר מעונשו של הנשיא האמריקאי. הכנסות מסין בהיקפים גדולים לסחורה חקלאית ואחרת, אשר לא מגיעות על פי הסיכומים, הם חלק מניסיונות השפעה הסינית על סקטורים קריטיים בבחירת השלטון האמריקאי בואכה 2020.

משא ומתן, שידע ועוד ידע, לא מעט עליות וירידות, הניב לכאורה הסכם ביניים, שמטרתו לדחות את האסקלציה המתמשכת במלחמת המעצמות, תוך מתן פתרון זמני לחלק מהסוגיות בהן ניתן להגיע להסכמות. ה"הסכם" עונה על הצרכים המיידיים של ה'בייס' של כל צד במשוואה, בהם כספים לחקלאים האמריקאים מרכישות מוגברות סיניות ועצירה זמנית של סנקציות אמריקאיות שתיתן אוויר לכלכלה הסינית המאטה והולכת.

הסכם הביניים משקף בראש ובראשונה את הצורך של הסינים לקבל זמן נוסף ולדחות את הנזקים המשמעותיים עבורם מצעדי האמריקאים, בהם הטלת מכסים, איסור עסקאות ומגבלות על פעילויות סיניות שונות. במובן הזה, אפשר לומר שהסינים הם אלו שמצמצו ראשונים.

ההסכם חושף ומזקק את האינטרס האמיתי של שני הצדדים במלחמה על ההגמוניה העולמית ומספק פתרון בהתאמה לאינטרסים השלטוניים והאינטרסים הלאומיים של כל צד. האינטרס השלטוני של הנשיא שי הוא לאפשר למימוש אסטרטגיה שלו, ה"ממלכה התיכונה", להמשיך קדימה ללא עצירה, ובכך להבטיח את שלטונו ושלטון המפלגה הקומוניסטית, שהתנאי ההכרחי לקיומם הוא  שגשוג כלכלי כבסיס לתמיכת העם הסיני. כך, קיום שיעורי צמיחה גבוהים ועימם תעסוקה ועלייה ברמת החיים היא ה"בייס" לכל הסכם עליו סין והנשיא שלה יחתמו. בלי צמיחה חזקה ותעסוקה, החזון הזה יהיה בסכנה.

בצד השני, האינטרס השלטוני של הנשיא טראמפ הוא לאפשר להמשיך באסטרטגיית "אמריקה פירסט" שמטרתה להפסיק את הכרסום בכלכלת ארה"ב מצד סין ותהליכי הגלובליזציה ולעצור את האיום על ההגמוניה האמריקאית העולמית. מי שנתן לטראמפ את המנדט בבחירות הקודמות ואמור לתת לו את המנדט להמשיך ולהוביל את האידיאולוגיה שלו הם ה"אמריקאים של תוך היבשת", אנשי המעמד הבינוני ומטה, חקלאים, אנשי תעשיה וייצור. הם ה"בייס" שלו והם אוכלוסיית היעד לכל הסכם עליו יחתום. כך, דאגה לאינטרסים שלהם, צמיחה, תעסוקה ועלייה ברמת החיים היא הבסיס לכל הסכם עליו ארה"ב והנשיא שלה יחתמו.

רק הסכם ביניים

כך, בסיס מול בסיס, עם מוכנות לחמיצות מסוימת כבכל משא ומתן, פועלת הכימיה במשא ומתן בין המעצמות הללו, וזאת התרכובת הכימית לכל נוסחה להסכם בהווה או בעתיד. הסכם הביניים נוגע בדיוק בכל בסיס ולכן נחתם. מכאן שברמת האינטרס השלטוני זו נוסחה עובדת. גם ברמת האינטרס הלאומי הנוסחה שהושגה תואמת, שכן סין מסירה בשלב זה, גם אם לזמן מוגבל, איום דרמטי של מכסים משמעותיים להמשך צמיחתה, שהיו אמורים להיכנס לתוקף בשבועות הקרובים.

אם אכן ארה"ב תקבל רכש של 50 מיליארד דולר בשנה למוצרים חקלאיים, הזרמה משמעותית של כספים בדיוק ל"בייס" ובכלל. אזי המכסים האמורים להיות מוטלים בחודש דצמבר יועמדו למבחן מחדש, כאשר המגבלות החמורות שהטילה על טכנולוגיות סיניות ובכלל זה המגבלות על חברת וואוי ימשיכו ללחוץ כל העת על השלטון הסיני הצמא לטכנולוגיה עילית למימוש חזונו.

בסופו של דבר, העימות הגדול בין סין לארה"ב על ההגמוניה העולמית הוא בלתי נמנע. סין קוראת תגר על העליונות האמריקאית בכל תחום אפשרי- מסחר, טכנולוגיה, שליטה על נתיבי הסחר, שליטה על נתיבי הכסף והגם בעליונות צבאית קלאסית. רק לפני ימים ספורים הודיע נשיא סין שי כי ארצו תפעל לפיתוח טכנולוגיית בלוקצ'יין (ידיעה שהקפיצה את מטבע הביטקויון ב-40%), במה שמהווה צעד תקדימי במלחמה בדומיננטיות של ארה"ב בתחום המט"ח.

צעדים אלו של סין, שאינם מעוגנים בהסכם הנוכחי, לצד המשך קידום תכנית ה'חגורה והדרך', יובילו בוודאות לעימות נוסף בין המעצמות. דרך המשי החדשה של הסינים היא תכנית מתוחכמת לכיבוש זוחל סיני של נקודות מפתח ברחבי העולם באמצעות השקעות של מאות מיליארדי דולרים שמעגנים אחיזה סינית בכל רחבי העולם, ולאחרונה גם בישראל.

מחכים לסיבוב הבא

בצד השני ממתין הנשיא טראמפ, שמחזיק בקלפים החזקים יותר במשא ומתן, ומשמר את יכולתו לסיבוב הבא, שיגיע מהר ממה שלכאורה עולה מההבנות של הסכם הביניים. טראמפ יכול ל'הדליק' מחדש את הזירה הסינית בכל זמן, בהתאם לאינטרסים המדיניים והפוליטיים שברקע. אם ירצה, הוא יוכל לדחות את האסקלציה של העימות בין המעצמות לתקופה נוחה יותר, לאחר בחירות 2020, כאשר יהיה משוחרר לחלוטין מלחצים פנימיים ואיום אלקטורלי על המשך כהונתו בבית הלבן.

אופציה נוספת שעומדת בפני טראמפ היא אסקלציה מהותית של העימות דווקא לקראת הבחירות, תוך שהוא מציב חזית מיליטנטית כלפי סין בפני המצביעים בבית ושמירה על האינטרסים האמריקאיים.

בינתיים, השווקים מריעים להסכמות בין סין לארה"ב, והמדדים המרכזיים בוול סטריט ברמות שיא של כל הזמנים, כאשר חדשות חיוביות נוספות על התקדמות לקראת הסכם מקיף, עתידים לשלוח את השווקים לשיאים חדשים. למרות החגיגות, כדאי לשמור על רמה של סקפטיות ולזכור שבאותה מידה, הצתה מחודשת של הסכסוך עלולה לשלוח את השווקים דרומה, וכאשר מדובר בהסכם ביניים, לא בהסכם סופי, צפויות לנו עוד הרבה תנודות.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

22.10.2019

העולם הישן של מונופול אופ"ק והתלות של ארה"ב בזהב השחור של המזרח התיכון נגמר, ובמקומו קם עולם חסר יציבות של מלחמת כל בכל על שווקי הייצוא לנפט. המשך הסנקציות על איראן מוציא אותה ממשחק הנפט הגלובאלי ומשרת לכל השחקנים האחרים

מאת: ניצן דוד פוקס 

המתקפה האחרונה על סעודיה – אולי ע״י החות׳ים, אולי ע״י האיראנים – היא דוגמה לעולם החדש שאנחנו חיים בו. מבלי ששמנו לב, בשקט-בשקט, העולם השתנה בצורה מהותית. חלקנו עוד חושבים שאנחנו חיים בעולם בו ארה״ב תלויה בנפט במזרח התיכון ושמחירי הנפט מושפעים בעיקר מהיציבות במפרץ הפרסי. עולם בו אופ״ק הוא הארגון הקובע את מחיר הנפט ומדינות מערביות חייבות להתחשב באינטרסים של העולם הערבי בשביל להבטיח מחירי דלק נמוכים. העולם הזה חלף.

במקומו יש לנו עולם חדש, בו הדינמיקה בין יצרניות נפט מזכירה יותר חבורת קניבלים, כל אחד אוכל את השני בשביל לשרוד ולשגשג. משמרות המהפכה שהובילו את הפיגוע על סעודיה פוגעים בעם האיראני בשביל שגשוג והצלחת ״המהפכה האסלמית״. בצד השני, ערב הסעודית ורוסיה נלחמות  בוונצואלה ואיראן, במטרה לשמור על תפוקה גבוהה שלהן על רקע מחירי נפט הנמוכים. ומנעל כולם משקיפה ארה"ב שמגדילה בכל יום את תפוקת הנפט שלה ולוקחת נתח משמעותי מהרווחים של יצרניות נפט אחרות.

בשורות הבאות אנסה לשרטט בקווים כללים את העולם החדש והדינמיקה שלו. אם לא נבין אותו, לא נבין את התנהגות שווקי האנרגיה ואת הגיאופוליטיקה החדשה של המפרץ הפרסי.

איראן פוגעת בעצמה

המתקפה על ערב הסעודית, אם באמת הייתה באישור ואולי אף בביצוע איראני, מעלה בפנינו דילמה ראשונה: האם הפעולה נועדה להשפיע על שחקן חיצוני לאיראן (נאמר האיחוד האירופי) או שחקן פנימי באיראן?

איראן אינה מדינה בעלת ראש אחד, קול אחד. מבנה הכוח האיראני מחולק בצורה גסה בין שתי מערכות: מערכת הדמוקרטית ומערכת דיקטטורית. המערכת הדמוקרטית מונהגת ע״י רוחאני, נשיא איראן. במערכת הזו לעם האיראני יש השפעה דרך בחירות והנציגים בה רוצים, אולי, בטובתו של העם. המערכת הזו מושפעת מהסנקציות האמריקאיות ומהסבל של העם האיראני תחתן. המערכת הדיקטטורית נשלטת ע״י המנהיג העליון ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה. הכוח שלה אינו תלוי ברצון הבוחר ולכן גם רווחתו אינה בראש מעייניה. היא עסוקה במטרה האידיאולוגית של הפצת המהפכה האסלמית, או לחילופין בגזירת קופון מהשליטה שלה בכלכלה האיראנית ובשוק השחור בה.

מבנה אינטרסים כזה יוצר עמדות שונות בין שתי המערכות בנוגע לסנקציות האמריקאיות ורפורמה ומודרניזציה של הכלכלה האיראנית. רוחאני במערכת הדמוקרטית רוצה את הסרת הסנקציות ורפורמות בכלכלה בשביל להיטיב עם העם ולהביא שגשוג חומרי לאיראן. ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה במערכת הדיקטטורית רוצים בשימור כוחם הכלכלי ומסרבים להיכנע לסנקציות האמריקאיות.

חשבו על זה: למה דווקא כשנראה שטראמפ מוכן להקלה בסנקציות ולמו״מ עם רוחאני מתרחשת מתקפה שמסכלת מו״מ אפשרי? מה האיראנים משיגים בזה? היחידים שהאיראנים לוחצים במהלך הזה הם האירופים, שנאלצים לספוג את העלייה במחירי הנפט ולנסות להרגיע את הרוחות במפרץ. מה האיראנים מקווים שהאירופים יעשו? הם לא יצליחו ללחוץ את ארה״ב להסיר את הסנקציות, ונראה שהאיחוד אינו מצליח להקים מנגנון עוקף סנקציות אפקטיבי. האירופים גם צריכים את טראמפ במצב רוח טוב במהלך השיחות על הסכם סחר בין האיחוד לארה״ב. לפעול מאחורי גבה של ארה״ב ולתמוך באיראנים עלולה לפגוע בהם בשיחות הסחר. מרחב הפעולה שלהם בכל הקשור לאיראן הוא מוגבל.

המשך הסנקציות פוגע בעיקר במערכת הדמוקרטית האיראנית, בעוד הדיקטטורה תחתיה ממשיכה להרוויח. בעולם החדש שלנו היא אבל לא היחידה – גם רוסיה וסעודיה מעדיפות המשך סנקציות על איראן.

קניבלים בקרב אופ״ק

סנקציות על איראן טובות לרוסיה וערב הסעודית. כל מתקפה איראנית, כל צעד של איראן שמאריך את הסנקציות, הוא צעד טוב לערב הסעודית ורוסיה. למה? מפני שהסנקציות על וונצואלה ואיראן מאפשרות לרוסיה וערב הסעודית להגדיל את תפוקת הנפט שלהן מבלי להוביל לירידה במחיר הנפט.

 

ניתוח עומק של אנדרו סטנלי (Stanely) מה-CSIS ממאי השנה מראה שהיכולת של אופ״ק לשמור על יציבות במחיר הנפט על-אף עלייה בתפוקה של ארה״ב מבוססת על הירידה בתפוקה של וונצואלה ואיראן עקב הסנקציות. יותר מזה – רוסיה וערב הסעודית יכולות להגדיל את התפוקה שלהן ועדיין לשמור על תפוקה נמוכה בסה״כ של אופ״ק, הודות לירידה בתפוקה בוונצואלה ואיראן.

כל זה יכול להשתנות בחטף אם ארה״ב תסיר את הסנקציות מאיראן. האיראנים הכריזו שאם הסנקציות ירדו הם ישאפו להפיק נפט במקסימום יכולת. לחברות אופ״ק השונות לא תהיה ברירה אלא לקצץ בתפוקה שלהן, או להסתכן בקריסה של מחיר הנפט. ערב הסעודית ורוסיה, ש'שתו' עד עתה את הנתח של איראן, יהיו חייבות לקצץ בתפוקה שלהן אם הן ירצו לשמור על מחיר חבית הנפט מעל לנקודה הקריטית של 55 דולר לחבית.

מכאן שהמתקפה על סעודיה לא כל-כך רעה לסעודים. היא מעלה את מחיר הנפט ופוגעת בסיכוי להקלה בסנקציות על איראן. הרוסים והסעודים יכולים לנשום לרווחה. הם לא לבד.

ארה״ב בולעת את כולם

מהפכת הפצלים בארה״ב משנה מאז 2008 את פניה של ארה״ב כשחקן אנרגטי. אם פעם היא הייתה תלויה ביציבות של אזורים מייצרים נפט כמו וונצואלה והמזרח התיכון, היא היום מספקת את רוב הנפט הדרוש לה ע״י הפקת נפט מפצלי שמן, במיוחד בדרום ארה״ב (Permian Basin). המהפכה הפכה את ארה״ב מגורם מייצב, לגורם מערער.

 

הפקת הנפט בארה״ב נשלטת ע״י שני מספרים: מחיר לחבית שנדרש בשביל המשך הפקה מבאר קיימת, והמחיר לחבית שדרוש בשביל לקדוח ולהפעיל בארות חדשות. נכון לספטמבר 2019, לפי הבנק הפדרלי של דאלאס (Federal Reserve Bank of Dallas ) טווח המחיר להמשך הפקה מבארות קיימות הוא 27-37$, וטווח המחיר לקדיחת בארות חדשות היא 48-54$.

המשמעות היא שכל עלייה במחיר הנפט מרוסנת ע״י תעשיית הפצלים האמריקאית. ברגע בו המחיר עולה מעל הטווח של 48-54$, בארות חדשים נקדחים ותפוקת הנפט בארה״ב עולה. זו הסיבה שלמרות המתקפה על ערב הסעודית, מחיר הנפט עלה יחסית במתינות ולא הגיע לשיא שלו באפריל השנה (66$).

העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של המזרח התיכון. אם פעם ארה״ב הייתה מחויבת לביטחון ערב הסעודית בשביל מחיר נפט נמוך, היום היא יכולה לחיות עם מתקפות על תשתית הנפט של סעודיה בנוחות יחסית. הסעודים, בשביל לשמור על העניין של ארה״ב, מנסים לשמור על עצמם מעניינים כלכלית לארה״ב ע״י הגדלה של רכישות הנשק מארה״ב. מאז 2013 האחוז של ערב הסעודית מסה״כ ייבוא הנפט של ארה״ב ירד, ובמקביל עלו רכישות הנשק של ערב הסעודית מארה״ב.

 

כמובן, ערב הסעודית מכניסה את עצמה כאן לפינה – אם העניין המרכזי של ארה״ב בערב הסעודית יהיה מכירות נשק, לא תהיה לה סיבה להוריד את המתיחות במפרץ.

חוסר יציבות מבני

אנחנו חיים בעולם חדש – העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של כלכלת האנרגיה העולמית, מיציבות לקניבליזם. ארה״ב נוגסת ברווחים של מדינות נפט אחרות ושומרת על מחיר חבית נמוך יחסית. יצרניות אופ״ק מצליחות להחזיק מעמד הודות לסנקציות שארה״ב (יצרנית נפט) מפעילה נגד וונצואלה ואיראן (יצרניות נפט). הצד היחיד בכל הסכסוך שאמור לרצות בהורדת הסנקציות בכל מחיר – איראן – יורה לעצמו ברגל, לא ברור אם בשביל ללחוץ את האירופים או כחלק ממאבק פנימי על כוח.

בעולם החדש הזה יציבות במזרח התיכון אינה המטרה העליונה של ארה״ב, והמחיר שהיא תהיה מוכנה לשלם בשבילה תרד עם הזמן, כאשר ערב הסעודית ורוסיה ישמחו להמשיך לראות סנקציות על איראן. בצד השני, היכולת של איראן להקפיץ את מחיר הנפט מוגבלת, ולכן גם מנוף הלחץ שהיא יכולה להפעיל נגד העולם מוגבל.

 

אמיר איל |  יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי

24.09.2019

משך שנים רבות כל פגיעה באספקת זרימת הנוזל השחור הייתה חלום הבלהות האנרגטי של גושי הכלכלה הגדולים ומקור כוחם של מדינות ערב. תסריט אימה שכזה, הכולל פגיעה מהותית בהיצע הנפט, הוביל בעבר לקפיצה במחיר החבית עד כדי היסטריה עולמית וחששות מפני התפרצות אינפלציונית. כהונת הנשיא טראמפ, שהסיר את כל חסמי הייצור עבור יצרני הנפט האמריקאים ובכלל זה את תעשיית הפצלים, הפכה את ההיסטריה להיסטוריה.

האירועים האחרונים במפרץ הפרסי, מעלים את הטמפרטורות החמות ממילא לנקודת רתיחה וצומת של קבלת החלטות שיכולים להוביל למגוון תסריטים, בינהם אלימים. כדי לנתח את התרחישים הצפויים, שיטלטלו את עולם האנרגיה הבינ"ל עד כדי השפעה על הכיס של כל אחד ואחת מאיתנו, צריך להבין את האינטרסים הגיאו-פוליטיים שמניעים את השחקנים השונים.

המתקפה המשולבת טילים ורחפנים  של איראן על מתקני הנפט של סעודיה, שהביאה להשבתת מחצית מכושר האספקה היומי של הממלכה הסונית, שלחה לרגע את מחיר הנפט לעלייה של 15%, שלא החזיקה יותר מ-24 שעות והחלה להתמתן לרמה של 60 דולר לחבית. מחירה של אותה חבית מסוג ברנט, עמד רק לפני שנה על מעל ל-80 דולר, ומאז צנח במשך חודשים עד לרמה של 50 דולר, עקב הלחץ האמריקאי על הסעודים "לפתוח את הברזים" ולשמור על המחיר ברמות של 50-60 שיהיה נוח לצרכנים האמריקאים וליצרני הנפט האמריקאים. הדומיננטיות חסרת התקדים של ארה"ב בשוק הנפט העולמי, הולכת וגוברת, כאשר ארה"ב ממשיכה להגדיל את היקפי ייצור ויצוא הנפט שלה ולהחליף יצרנים אחרים כמו אירן, ונצואלה וספקיות אופ"ק ערביות. ארה"ב הפכה ליצואנית הנפט הגדולה בעולם, מספקת 20% מצריכת הנפט של סין ואינה מייבאת יותר נפט כבעבר ובכך אינה תלויה בעולם הערבי או מדינות אופ"ק.

 

בניגוד לעבר, המתקפה האיראנית היא מתקפה אסטרטגית על סעודיה והחרפה משמעותית של האיום במפרץ הפרסי. כבר לא מדובר במתקפה על מיכלית כזאת או אחרת, מתקפה טקטית וספורדית, אלא במהלך מתוכנן שמצליח לפגוע מהותית בהיצע הנפט העולמי. האיראנים מאותתים לעולם ואומרים למעשה, 'אם אנחנו לא נמכור נפט, בגלל הסנקציות הקשוחות המוטלות עלינו מצד האמריקאים, הרי שלא נאפשר גם לאחרים ובראשם סעודיה למכור נפט, ואת המחיר ישלמו הצרכנים בשווקים הגלובאליים'. המתקפה חושפת לכאורה קונפליקט פנים איראני ואת החשש של "מדינת משמרות המהפיכה" בתוך המדינה האיראנית, למפגש אפשרי ומשא ומתן בין הנשיא טראמפ לרוחאני, אשר יביא למו"מ העלול לפרק את משטר העריצות ולפגוע אנושות במשמרות המהפיכה הבוזזים את כלכלתה של המדינה. כך, המתקפה שללה לחלוטין כל מפגש שכזה.

כל צעדי האירנים מכוונים להכנסת הנשיא טראמפ למילכוד, ממנו הוא עלול רק להינזק בואכה הבחירות לכהונה נוספת. שנה ורבע לפני הבחירות בארה"ב, הגברת ההתקפות בין אם ישירות בגלוי, או בעקיפין באמצעות כוחות פרוקסי, דוחפת את הנשיא להחליט בין עימות צבאי או חוסר תגובה. שתי חלופות אלה גרועות ויפגעו בנשיא, שמצידו לא נופל בפח, מגיב ויגיב בהגברה דרמטית של סנקציות כלכליות. בקרוב נראה לחץ הולך וגובר על האירנים ובכלל זה ניתוקם מכל צינור הכנסות עד לכדי חניקה של ממש, ואת זה ירגישו היטב גם שלוחותיהם ברחבי המזרח התיכון והעולם, ובכלל זה הח'ותים בתימן, חיזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות בעיראק.

צריך להבין, שלאמריקאים אין אינטרס ישיר בנפט מהמפרץ שכן הם מייצרים את כל התצרוכת הפנימית והרבה יותר לבד. הנפגעים הישירים מעלית מחירים עקב מהומות איראניות הן דווקא "בנות הברית" של האירנים, בהן סין, גרמניה וצרפת המגינה על האיראנים באופן צבוע ותמוה. הנה כי כן, המלכוד עבר לאיראנים אשר כל מה שלא יעשו יעלה להם ביוקר ויותיר אותם קירחים מכאן ומכאן.

 1.      איראן:

 מתקפת הכט"במים של איראן היא לכאורה סיכון מחושב, שנועד להלחיץ את כל הצדדים למציאת פתרון, שיאפשר לאיראן להשתחרר מהכבלים החונקים של הסנקציות החריפות שמוטלות עליה בזירה הבינ"ל ופוגעות אנושות בכלכלתה. משטר האייתולות מבין שהוא חייב לפרוץ את המצור עכשיו, ומוכן לקחת סיכונים לא מבוטלים כדי לצאת מהחנק הכלכלי, מתוך הבנה שאם המצב הכלכלי יורע עוד יותר, גוברים הסיכונים להתגברות מחאה חברתית ולחץ להפלת המשטר.

האיראנים יוצאים מנקודת הנחה שממשל טראמפ לא מעוניין בכניסה פיזית לעימות משמעותי במזה"ת בשנת בחירות. עימות כזה, עלול לפגוע בשווקים הפיננסיים ויעלה את מחיר הנפט לגבהים חדשים. הנחה זו גורמת להם לבחון שוב ושוב את הגבולות, תוך שימוש בנשק הנפט, כלי שהוכיח את עצמו בעבר, בשנות ה-70, אך יעילותו מוטלת בספק כעת.  

בעבר, אירוע טרור במפרץ היה מטיס את מחירי הנפט למעל ל-100 דולר לחבית ומזעזע את הכלכלה העולמית, והיום התגובה מתונה יותר. ארה"ב של טראמפ שינתה את כללי המשחק והיא זאת שקובעת בפועל את מחיר הנפט העולמי, ולכן איראן נשארת עם מעט מאד מנופי השפעה ממשיים. ייצוא הנפט ותוצריו הפכו למנוף חנק פיננסי על איראן, כאשר הנשיא האמריקאי רק ממשיך להגביר את הלחץ, והתגובה האיראנית של מתקפת הרחפנים היא בעיקר אות של מצוקה, שכן איראן נמצאת עם גבה אל הקיר.

איראן אמנם מותחת את החבל, אבל היא לא פתחה בהתקפה ישירה על נתיבי השייט, ולא מסלימה את המצב לכדי מלחמה כוללת, כיוון שאז תעמוד בפני צומת דרכים שעלול לסכן את שרידות שלטון האייתולות. 

2.      ארה"ב:

 ארה"ב לא מיהרה להגיב על הפרובוקציה האיראנית, למעט סבב נוסף של החרפה של משטר הסנקציות על המדינה ועל זרועות השלטון כגון משמרות המהפכה. עם זאת, טראמפ לא ייכנע לאיומים האיראניים והוא יפעל לחנק מוחלט של ייצוא הנפט מאיראן, שיכול לרדת מתחת לרמה של 200,000 חביות ביום, לעומת פוטנציאל הפקה יומי של שתי מיליון חביות. מדובר בהפסד כלכלי אדיר לכלכלה האיראנית, שגם ככה נמצאת במצב שביר מאד. במקביל, האופציה הצבאית ממשיכה להיות על השולחן.

ברור לכל כי הנשיא האמריקאי לא מעוניין במלחמה במזה"ת במהלך שנת בחירות, וגם לא רוצה לראות עלייה דרמטית של מחירי הנפט, ולכן סביר שארה"ב תפעל להגברת הייצור העצמי והרחבת היצוא באופן אגרסיבי, תוך החלפת האיראנים בכל השווקים שהם פועלים.

האסטרטגיה ארוכת הטווח של ארה"ב היא לשנות את מפת אספקת הנפט בעולם, לצמצם את גרעון הסחר ולהפוך להיות יצרנית ויצואנית הנפט הגדולה בעולם. כאשר הייצוא האיראני והסעודי נמצא בנסיגה, ארה"ב ממשיכה לכבוש שווקי ייצוא חדשים ולבסס את הדומיננטיות שלה בשוק הנפט הגלובאלי. רוסיה לא נפגעת מהחרם על איראן שכן גם היא יכולה להיכנס לשווקים במקומה, וסעודיה, למרות הירידה בתפוקה, ממלאת בנאמנות את תפקיד בת הברית של ארה"ב ומסייעת בשליטה על מחיר החבית.  

הנשיא טראמפ אמנם לא מעוניין בעוד עימות מיותר במזרח התיכון, אבל הצעדים שלו מובילים ללחץ אמריקאי אדיר על הכלכלה האיראנית, בלי שיש צורך לשים 'מגפיים על הקרקע'. אם איראן תמשיך למתוח את החבל, מיכליות נפט הבאות שיחצו את המפרץ ילוו על ידי הצי של ארה"ב וכוחות בינ"ל נוספים, ואז איראן לא תוכל להמשיך עם משחקי החתול והעכבר ותצטרך להחליט האם פניה למלחמה כוללת, שעלולה להיות אקורד הסיום של משטר האייתולות. 

 3.     סעודיה:

במשולש האנרגיה הגיאו-פוליטי של משחקי הנפט סעודיה נמצאת בפוזיציה החלשה ביותר, בין הפטיש לסדן. בעקבות המתקפה, תפוקת הנפט של הממלכה נחתכה בחדות והנפקת הענק של חברת הנפט הממשלתית ארמקו תידחה למועד לא ידוע. סעודיה, למרות רכישות נשק מתקדם מארה"ב בעלות של מאות מיליארדי דולרים לא יכולה להוות באמת יריב ביטחוני לאיראן, והיא רק הולכת ומבססת את התלות הביטחונית המוחלטת שלה בארה"ב, שמספקת לה מטריית הגנה מול האיום האיראני.

הסעודים יפעלו להחזיר את תפוקת הנפט לרמתה לפני המתקפה תוך שימוש בעתודות הנפט כדי למנוע פגיעה באספקה לשווקים, אך במשחק הפוקר הגיאו-פוליטי של שווקי האנרגיה היא החוליה החלשה ביותר, שכן היא נעדרת יכולת תגובה ממשית ותלויה לחלוטין ברצון הטוב של ממשל טראמפ.

הסעודים רוצים תגובה אמריקאית חריפה, ומקווים לא להתאכזב מממשל טראמפ כפי שהתאכזבו מממשל אובמה, שחתר בכל הכוח לפשרה מול איראן, שהשאירה את סעודיה (וישראל) לבד במערכה. בפועל, עליהם להסתפק רק בהבטחה להגנה על נתיבי השייט והגברת הנוכחות הביטחונית של ארה"ב באזור. הסעודים ימשיכו לעשות מה שהם יודעים לעשות הכי טוב- לקנות מהאמריקאים עוד ועוד מערכות נשק מתקדמות בעלות של עשרות מיליארדי דולרים, בתקווה שהתלות הביטחונית תחליף את התלות שפעם הייתה לארה"ב בנפט הסעודי, לפי שטראמפ החליט לשנות את כללי המשחק.

 4.      הזווית הישראלית:

למרות העלייה הזמנית האפשרית במחיר הבנזין בתחנות הדלק, בזווית הישראלית מדובר דווקא בהתפתחות חיובית, שמגבירה את המתח של ארה"ב וסעודיה מול איראן ומרחיקה את האפשרות לפגישה בין טראמפ לרוחאני, ותגביר הנחישות האמריקאית לחסל את כוונות הגרעין האיראני ואת ניסיונות ההשתלטות העוינים לישראל.

במקביל, הגברת התלות של סעודיה בארה"ב יוצרת תמריץ סעודי לתמיכה בתכנית המאה של ממשל טראמפ, במה שיכול להיות מנוף לחץ משמעותי על הרשות הפלסטינית. עוד מרוויח פוטנציאלי גדול מהעלייה במחיר הנפט הוא איש העסקים המקומי יצחק תשובה, שפועל להשלמת עסקת לרכישה של נכסי נפט של חברת שברון בים הצפוני, והעלייה במחיר החבית משרתת אותו בזמן קריטי להשלמת העסקה.

 

 

 

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

20.09.2019

עם כל הכבוד לבחירות, אז לפחות בכל מה שנוגע למצב הכלכלי של כל אחד מאתנו, ההחלטות הגדולות מתקבלות בחו"ל. מכיוון שהעולם היום הוא מקום די קטן, אז כשנגיד הבנק המרכזי האירופאי דופק על שולחן בפרנקפורט, אנחנו תכף נרגיש את זה כאן.

הנגיד האירופאי, מריו דראגי, דפק על השולחן השבוע, כשהוריד את הריבית על פיקדונות למינוס 0.5, כך שאירופאים משלמים ריבית לבנק על זה שהם מפקידים בבנק כסף. בנוסף, הוא גם התחייב להמשיך לספק כסף זול לממשלות באירופה. לכאורה, הוא בסך הכל ממשיך בפעולות שהתחיל נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי, ב- 2008 כשהוריד את הריבית לאפס, והדפיס כמויות עצומות של כסף. אבל כשברננקי עשה את זה, המטרה העיקרית הייתה להציל את מערכת האשראי העולמית. במהלך 2008 קרסו מספר בנקים וגופים פיננסיים גדולים, ונוצרה פאניקה בשווקים. ברננקי חשש שבמצב הזה, בנקים יפסיקו לתת הלוואות, ושכתוצאה מכך, כל החברות שזקוקות לאשראי יפשטו רגל, ואז העולם עלול להידרדר למשבר שכמוהו לא נראה מאז מלחמת העולם השנייה.

דראגי, לעומתו, עושה את זה עכשיו בניסיון לעודד את הכלכלה האירופאית המדשדשת. האמת היא שהכלכלה האירופאית לא מדשדשת בגלל הריבית. חלק גדול ממדינות אירופה, בעיקר צרפת, איטליה וספרד, נמצאות במשבר כי שוק העבודה שלהן לא יעיל, והתעשייה שלהן לא מצליחה לספק ערך מוסף כדי להתחרות בתוצרת של סין ומדינות אחרות. מי שיכול לפתור את המצב, אלו הממשלות, שצריכות להעביר רפורמות בשוק העבודה. אבל זה מהלך מאד לא פופולרי, כי אחרי שהן הבטיחו במשך שנים לציבור שכל מי שישיג השכלה יוכל להתפרנס בכבוד, פתאום הן צריכות להסביר שזה לא כל כך פשוט.

אז הממשלות מתקשות להעביר את הרפורמות הנחוצות, ולכן היכולת שלהן לסייע בחילוץ מהמשבר היא מאד מוגבלת. אז מה עושים? משאירים את הבמה לבנקים המרכזיים שיורידו את הריבית. אבל בנקים מרכזיים אינם מסוגלים לפתור בעיות מבניות. במקום לפתור את הבעיות, מה שהריבית הנמוכה עושה זה לאפשר לאנשים ולחברות להמשיך לתפקד גם אם ההכנסה שלהם לא משהו, כי כשהריבית היא אפס (ולפעמים אפילו פחות), זה ממש לא כואב לקחת הלוואה ולממן את ההפסדים.

מי שעוד ממשיך לתפקד ולשפוך כסף בצורה מאד לא יעילה בגלל הריבית הנמוכה אלו הממשלות. החוב של בריטניה צמח מ- 50% אחוזי תוצר ב- 2008 ל- 87% ב- 2018, של צרפת מ- 69% ל- 98% ושל ארה"ב מ- 68%  ב- 2008 ל- 106% ב- 2018. רוב הוצאת הכסף הזאת אינה מיועדת להשקעות, ולכן אינה מייצרת מקומות עבודה בעתיד. הכסף נשפך על תוכניות לטווח קצר, כדי לשמור על רמת החיים, והתוצאה היא גידול במגזר הציבורי והצטמקות של המגזר הפרטי.

אז ברור לגמרי למה הנשיא טראמפ ורוב שאר מנהיגי העולם המערבי מעוניינים בריבית הנמוכה: היא נותנת להם את הזמן להמשיך ולפעול בשקט יחסי, כי בזכות הריבית הנמוכה, אנשים יכולים להמשיך ולחיות, למרות שהמצב ממש לא משהו. זה גם די ברור למה נגידי הבנקים המרכזיים, שיודעים שהריבית הנמוכה היא רק אשליה, מהססים להמשיך איתה, אבל בסוף ממשיכים כי אין להם ברירה. אז לפחות בינתיים, ממשלות, חברות ואנשים ימשיכו להגדיל את החוב. לפחות בינתיים, מחירי הדירות ממשיכים לעלות ואנשים ממשיכים לקנות כי המשכנתא זולה. השאלה היא רק מה יקרה קודם: האם הממשלות יתעשתו ויתחילו לטפל בבעיות גם במחיר של אובדן פופולריות, או שהשוק ייבהל, יתרסק, ויאלץ את כולנו להתחיל מחדש, והפעם במצב יותר גרוע מאשר ב- 2008.

Page 1 of 45  > >>

תקשורת ופרסום שוק ההון
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית חינם עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום