עיתונות מקצועית - אינפיניטי

עיתונות מקצועית

מוצגים לעיונכם מקבץ מאמרים, ראיונות ופרסומים בעיתונות הכלכלית, המקצועית ובמגזינים מקצועיים, בתחומי מאקרו כלכלה, שווק ההון המקומי, שוק ההון העולמי, פסיכולוגיה של משקיעים ועוד.

 מתוך פרויקט השקעות בגלובס:  20 אנליסטים ומנהלי השקעות מובילים בענף, ממליצים על רעיונות בעד ורעיונות נגד השקעות. קבלו את המלצתה של יוליה מסלוב, אנליסטית בכירה, בקבוצת ההשקעות אינפיניטי:

המלצה בעד - אינרום

הסביבה המאקרו כלכלית בישראל והריבית הנמוכה במשק, לצד מחסור בדירות תומכים בביקוש לדירות. בנוסף, הממשלה נקטה בשנים האחרונות מספר צעדים להגדלת היצע הדירות כמו מכרזי מחיר למשתכן, עלייה בהיתרי הבניה, חתימת הסכמים לגיוס עובדים זרים לענף הבנייה ועוד. אנו ממליצים להיחשף לענף הבנייה דרך החברות המשמשות כספקיות לחברות הבנייה, דוגמת חברת אינרום.

אינרום הינה החברה הגדולה והיציבה ביותר בענף הפועלת לכל אורך שרשרת הבנייה דרך פתרונות בנייה בחברת איטונג, מוצרי גמר לבנייה בחברת מיסטר פיקס וצבעים בחברת נירלט. החברה צומחת בקצב שהוא גבוה מהגידול בהשקעה הגולמית למגורים במשק וכתוצאה מכך ומראה שיפור מתמשך בנתוניה הכספיים. מעבר לכך, המשקיעים נהנים גם מתשואת דיבידנד גבוהה של כ-10%.

 

המלצה נגד – אג"ח קונצרניות בדירוגים נמוכים

ירידת התשואות באג"ח קונצרניות גרמו למשקיעים לקחת יותר סיכונים ולהשקיע את כספיהם באג"ח קונצרניות בדירוגים נמוכים. מדדי אג"ח תל בונד תשואות ותל בונד תשואות שקלי, אשר כוללים אג"ח בדירוגים של בין BBB- לבין A, עלו בשנה האחרונה בכ-7% והמרווחים בהם ירדו לכ-2.0% ו-2.7% בהתאמה לעומת המרווחים של 1.23% ו-1.64% במדדי תל בונד 60 ותל בונד שקלי, בהתאמה. להערכתנו המרווח הנמוך אינו מצדיק את הסיכון הטמון באחזקה במדדים אלה. מי שמעוניין להיחשף לאג"ח בדירוג השקעה נמוך ולקבל פרמיית סיכון, עדיף שיעשה בדיקה פרטנית לכל סדרת אג"ח, בכדי לבחור באג"ח ראויה להשקעה הן בחינת הסביבה העסקית ומצבה הפיננסי של החברה המנפיקה והן בחינת איכות הבטחונות, במידה ויש, של אותה הסדרה.     

 יותר ויותר ישראלים, גם מהעשירונים התחתונים, יכולים להרשות לעצמם לקנות מוצרים שפעם נחשבו למותרות. הבעיה היא שכדי לעשות זאת הם מצמצמים בצריכה השוטפת ולוקחים הלוואות רצחניות. כך נראה המחיר הגבוה של הצמיחה

ד"ר אביחי שניר הוא כלכלן בכיר בבית ההשקעות "אינפיניטי" ומרצה במכללה האקדמית נתניה 06.06.17

 

נפתח בחדשות הטובות. בניגוד לחלק מהדברים שנשמעים לגבי עליית המחירים וירידה ברמת החיים, המדדים החומריים מראים דווקא עלייה ברמת החיים בישראל. לא רק שיש עלייה, העלייה מגיעה לכל שכבות האוכלוסיה. בגרף הבא כאן למטה ניתן לראות בבירור את העלייה הזאת ברמת החיים: הוא מראה את האחוזים מקרב העשירון התחתון (עניים), עשירון חמישי (מעמד ביניים) והעשירון העליון (עשירים) שהיה ברשותם לפחות מכונית אחת, מזגן אחד, טלפון סלולרי אחד ומנוי לאינטרנט ב- 2006, ועשר שנים לאחר מכן, ב- 2015.

ניתן לראות שבכל הקטגוריות הייתה עלייה משמעותית בבעלות בקרב כל העשירונים, ושהעלייה הגדולה ביותר בבעלות היא בקרב העשירונים הנמוכים. לדוגמה, רק ל-35% מהעניים היה מזגן ב-2006, אבל האחוז כמעט הוכפל ב-2015, ל- 63%. גם בקרב עשירוני הביניים הייתה עלייה מסויימת, ובקרב העשירים נרשמה העלייה הקטנה ביותר.

 

בעלות על מוצרים ()

דבר אחד שאי אפשר להסיק מהתרשים הזה הוא שהפער בין המעמדות בישראל קטן. כי בעלות על מוצר אומרת רק שיש למשק הבית מוצר מהסוג הזה, אבל לא אומרת דבר על האיכות. כך שבטלפון סלולרי, למשל, בעלות על נוקיה 5110 או על אייפון 7 נחשבת באותה מידה. כך שבהחלט ייתכן שהפערים בין המעמדות נשמרים, אבל בכל זאת, התרשים מלמד שמעמד הביניים והמעמד הנמוך יכולים להשיג דברים שעד השנים האחרונות היו מחוץ להישג ידם. מזה אפשר ללמוד הרבה גם על כך שההכנסה עולה, וגם על כך שהמחירים של מוצרי בני קיימא יורדים, בעיקר עבור מי שמוכן לחכות למוצרים ישנים יחסית, או למכוניות יד שנייה. כך שמי שרוצה להבין מה עושה הגז לטובת כלל הצרכנים ולא רק לטובת הטייקונים, יכול להתבונן בתרשים הזה. כי ככל שהגז זורם ומפחית את הצורך של ישראל לרכוש אנרגיה בחו"ל, השקל מתחזק, המחירים של המוצרים המיובאים יורדים, וכתוצאה מכך גם בעלי הכנסות נמוכות יכולים לרכוש דברים שעד היום היו יקרים מדי.

אבל בכל זאת, התמונה לא לגמרי ורודה - משתי סיבות. את הראשונה ניתן לראות בתרשים הבא כאן למטה, שמראה את החלק בהכנסות שמוציא משק בית על מוצרים בני קיימא (דירות, מקררים, מכוניות וכו'), מוצרים בני קיימא למחצה (ביגוד, הנעלה, מוצרי חשמל קטנים וכו') וצריכה שוטפת.

 

התפלגות הצריכה

התפלגות הצריכה (צילום מסך , הכלכלן הראשי במשרד האוצר)
מקור: הכלכלן הראשי במשרד האוצר

 

מה שאפשר לראות הוא שהחלק של הצריכה השוטפת נמצא בירידה, בזמן שצריכת המוצרים בני קיימא תופסת נתח הולך וגדל מסך ההוצאות. זה מלמד שמשקי הבית אכן מצליחים לצרוך יותר מוצרים בני קיימא, אבל המחיר הוא שהם צריכים להקטין, באופן יחסי, את החלקים האחרים של הצריכה שלהם. יכול להיות שזה נובע מכך שהצרכנים מרגישים שהם מוציאים מספיק על צריכה שוטפת והם מעדיפים להוציא את מה שנשאר על ביגוד, הנעלה ומכוניות. אבל זה יכול גם להעיד שתרבות הצריכה היא כזאת שהם מעדיפים לרכוש מוצרים שאפשר להראות אותם, על פני צריכה של מוצרים שיש להם השפעה לאורך זמן, כמו חינוך ותרבות.

הסיבה השנייה שלא הכל ורוד היא מקור המימון של הצריכה. כפי שאפשר לראות מהקו הכחול בתרשים הבא כאן למטה, בשנים האחרונות יש תופעה בולטת של גידול בלקיחת הלוואות שלא למטרות של רכישת דירה. כלומר, אנשים לוקחים הלוואות לא כדי לצרוך מוצרי השקעה ששומרים על ערכם, אלא לצריכה שוטפת ולרכישת מכוניות. דוגמא מצויינת היא רכישה של מכוניות: אנשים לוקחים הלוואות יקרות כדי לרכוש מכוניות חדשות ב-24 או 36 תשלומים, ובלי שהם שמים לב, השווי של המכוניות נשחק בעשרות אחוזים, בזמן שהריבית שהם משלמים על המכוניות רק תופחת.

 

היקף האשראי למשקי בית בישראל

היקף האשראי למשקי בית בישראל (צילום מסך , הכלכלן הראשי במשרד האוצר)

מקור: הכלכלן הראשי במשרד האוצר

 

 

כל עוד הריבית נשארת נמוכה והביטחון של הצרכנים ביכולת שלהם לשלם נשאר גבוה, הצריכה ממשיכה וכולם נהנים. אבל כשאנשים מתרגלים לממן את הצריכה השוטפת באמצעות הלוואות, עלולות להיווצר שתי בעיות. הראשונה, היא שבעלי הכנסות נמוכות נוטים הרבה פעמים לצרוך כדי לחקות את בעלי ההכנסות הגבוהות יותר. המחיר שהם משלמים הוא שהם נכנסים לחובות כדי לצרוך ביגוד, מכוניות והנעלה, אבל לא כדי לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם ולילדיהם לממן את הצריכה בעתיד.

הבעיה השנייה היא שכשהחובות גדלים המשק נכנס למצב שבן ברננקי, הנגיד האמריקני הקודם, קרה לו "שביר", כי כל זעזוע קטן עלול להביא לכך שמשקי הבית עלולים לגלות שהם מתקשים לשלם, ואז הצמיחה יכולה לעצור. תסריט כזה יכול לקרות, למשל, אם מחירי הדירות אכן יתחילו לרדת, כי אז אלו שרכשו דירות יגלו שההשקעה שלהם אינה מחזירה את עצמה, ואלו שחשבו להשתמש בדירה שבבעלותם כבטוחה ללקיחת הלוואות יגלו שהתנאים כבר הרבה פחות טובים. אז עכשיו נשאלת השאלה שעליה בנק ישראל צריך לענות: איך הוא מעלה את הריבית כדי להאט את לקיחת ההלוואות ומפחית את הסיכונים שקיימים במשק, אבל עושה את זה בלי להביא לירידה חדה ברמת החיים של אלו שהתרגלו להשתמש בהלוואות כדי לחיות טוב.

 

 לאחר התאוששות מרשימה של מדד S&P 500 האמריקאי מאז המשבר של 2008, הגיע כעת תורן של ההזדמנויות במדינות המפותחות שמחוץ לארה"ב, ובמיוחד באירופה המעבר הזה נתמך בין היתר בשיפור בנתוני המיקרו והמאקרו במדינות האירו, לצד תחילתה של מדיניות מרסנת בארה"ב.

גל ראלי | אנליסט בקבוצת ההשקעות אינפיניטי |  1.6.2017 

בשנה הבא "נחגוג"  עשור למשבר הפיננסי של 2008. זה זמן לא רע כדי להתחיל לבחון איפה היינו ולאן אנחנו הולכים. מדד המניות האמריקאי S&P 500 שילש את עצמו מאז המשבר, בעוד שמדדים רבים בשווקים מפותחים אחרים נותרו מאחור. לדוגמה: מדד הMSCI EAFE  מדד אשר מכיל חשיפה לכל המדינות המפותחות מחוץ לארה"ב וקנדה  (אירופה, אוסטרליה והמזרח הרחוק). מדד זה נועד לאפיין את ההבדל בביצועים בין השוק האמריקאי לשוק הבינלאומי, ולאפשר למשקיעים בשוק הבינלאומי לבחון את ביצועיהם מול מדד יחס כלשהו.

בהסתכלות על השווקים המפותחים מסתמן כי מדד ה S&P 500 עלה כפול ממדד המדינות המפותחות (EAFE)  ופי 3 ממדד הסטוק 50 האירופאי. לאור כך, נשאלת השאלה האם נקראת בדרכינו הזדמנות או שמה מגמה זו צפויה להימשך?

אמריקה בעליות ,אירופה בחובות

השנים בתקופת פוסט המשבר הכלכלי  אופיינו בעולם פיננסי אשר מתאושש ומשתקם. נראה היה כי העולם נכנס לתלם. אך בשנת 2011  בעוד ארה"ב המשיכה להתאושש בקצבים מהירים הן ברמת המאקרו והן ברמת תוצאות החברות, אירופה נכנסה לסחרור משברי חוב אשר השלכותיו מורגשות עד היום. זה התחיל עוד במשבר החובות היווני במהלך 2012, המשיך לאירלנד ופורטוגל ואף פגע במדינות בולטות כמו ספרד ואיטליה. בתגובה, החל הבנק המרכזי האירופאי, בדומה לעמיתו האמריקאי, בתוכנית הרחבה כמותית שכללה תחילה רכישה מאסיבית של אג"חים ממשלתיים ובהמשך כלל גם רכישה של חובות בעיתיים  באג"ח חברות . סה"כ היקף הרכישות שביצעה הבנק המרכזי של אירופה עומד על למעלה  מטריליון אירו! (נכון לסוף 2016)  והיד עוד נטויה.

רואים אור בקצה המנהרה

מתחילת 2017 מפגינות מדינות גוש האירו שיפור משמעותי במדדים הכלכליים. הרבעון השני של 2017 בלט במיוחד בנתוני מאקרו. כך שיעור האבטלה ירד מ12% ב2011 ל-9.5% נכון להיום, קצב הצמיחה הואץ וצפוי לעמוד על 2% בסוף השנה בהשוואה ל 1.7% בארה"ב, לפי קרן המטבע הבינ"ל.
 גם בשאר הפרמטרים הכלכליים הבינלאומיים והאזוריים אירופה נראית במומנטום החזק ביותר שלה מאז פרוץ המשבר. להבדיל מארה"ב, כפי שמעיד מדד ההפתעות של סיטי הבוחן את נתוני המאקרו ביחס לצפי האנליסטים, אירופה ממשיכה לשהות ברמות שיא של חמש השנים האחרונות לעומת ירידה בנתונים בארה"ב.  בגרף המצורף מטה ניתן לראות מס' נתונים מאקרו כלכליים אשר נמצאים במגמת עליה כגון: מדד הסנטימנט הכלכלי של ZEW וסקר ה'ציפיות העסקיות' (IFO) בגרמניה, מדד מנהלי הרכש האירופי, סנטימנט הכלכלה בגוש האירו EC.

 

בנוסף, נשיא הבנק המרכזי של אירופה ,מריו דראגי, אמר השבוע כי "מוקדם מדי לדבר על ריסון מוניטרי". נראה כי סביבת הריבית האפסית צפויה להישאר ללא טווח נראה לעין להעלות אותה. לעומת זאת, הבנק המרכזי האמריקאי (FED) נוקט לאחרונה במדיניות מוניטרית מרסנת, החל  להעלות ריבית ואף עשוי להגיע לפי תחזיות שונות לרמה של 1.25%- 1.5% עד סוף השנה. מהלך זה צפוי לתמוך בגוש האירו דרך היחלשות האירו  בדגש על מדינות מוטות ייצוא באירופה.

גם ברמת המיקרו חל שיפור. על פי תחזיות החברות בגוש האירו  קצב הצמיחה הממוצע ברווחי החברות צפוי לעלות בין 18-19%  בשנה הקרובה, בהשוואה ל10% בלבד של החברות הנסחרות במדד הS&P500. רצ"ב השוואה בין  המדדים סטוק 50  MSCI EAFE  וה-S&P 500

 

STOXX50

MSCI EAFE

S&P500

מכפיל רווח 2017*

15.2

15.3

18.2

מכפיל תזרים

6.7

9.2

13.2

תשואה על ההון

8.7

8.5

13.6

תשואת דיבדנד

3.4

3.1

1.9

יחס חוב להון

31%

34%

42.5%

*צפי

הכול עניין של הרכב

בניגוד למדד ה S&P 500 המבוסס בעיקר על מניות טכנולוגיה (מעל 22.7%) וחברות תרופות (14%) שני המדדים האחרים בנויים בעיקר על בנקים בסביבות 13%-15% וחברות צריכה ותעשייה עולמיות בסביבות 24%. לשם בהשוואה, החברה הגדולה ב-S&P 500 היא חברת אפל האמריקאית עם משקל של 3.95% ואחריה אלפאבית (לשעבר גוגל) עם משקל של 2.72% ,מיקרוסופט עם משקל 2.5%. לעומת זאת, במדד הסטוק 50 המניות בעלות המשקל הגבוה ביותר הן תאגיד האנרגיה הצרפתית TOTAL  (4.79%) ותאגיד התעשייה והשירותים הגרמני SIEMENS (4.63%)  חברות התרופות רוש פרמצבטיקה 1.4%, נוברטיס  1.29% ותאגידי הבנק האירופאים בנק סנטנדר ו- BNP Paribas (3.2% כל אחד). מדד הסטוק 50 מורכב מהחברות  הגדולות ביותר ממדינות גוש האירו (ללא בריטניה) כאשר החברות מגרמניה וצרפת מהוות 70%.

גוש האירו בחר בינתיים בשלום בית

לאחר תקופה ממושכת  של עננה על שלמותו של גוש-האירו, נראה כי לאחר הבחירות בצרפת ובהולנד תושבי הגוש בחרו בשלום בית בשלמות הגוש ולא ללכת לפירוקו. עם זאת, האיומים הפוליטיים ביבשת עדיין קיימים. ביום חמישי הקרוב ילכו שוב אזרחי בריטניה לבחירות בזק שצפויים להשפיע על יחסי גוש-האירו ובריטניה. ב – 17  ביוני יערכו הבחירות לפרלמנט הצרפתי  ובספטמבר אזרחי גרמניה ילכו לבחור קנצלר חדש או קנצלרית ישנה.  ניתן לומר בזהירות שהחשש מפירוק גוש האירו ירד. אך בפוליטיקה כמו בפוליטיקה שום דבר לא נגמר עד שזה נגמר ויש לקחת זאת בחשבון.

הדרך הנפוצה להיחשף למדינות אירופה והמדינות המפותחות (EAFE) היא דרך ETF ותעודות סל הנסחרות בארץ עם ובלי חשיפה למטבע. הדרך הנוספת היא באמצעות ETFs  דולריים אשר הנפוצים הם:US  FEZ (SPDR Euro Stoxx 50)  העוקב אחר מדד הסטוק 50, HEDJ US  (WisdomTree Europe Hedged Equity) העוקב על מדינות גוש-האירו בניטרול האירו ו- EFA US  (iShares MSCI EAFEהכולל מניות של חברות במדינות המפותחות מחוץ לארה"ב וקנדה.

 

 בתחילת העשור הקודם קידם שר האוצר דאז בנימין נתניהו תכנית מהפכנית לצמצום המגזר הציבורי ושיקום המגזר הפרטי. הרפורמה אמנם נחלה הצלחה, אך נתניהו שילם על כך מחיר פוליטי כבד. היום, נראה שנתניהו בשבתו כראש ממשלה למד את הלקח

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה.  01.06.2017

לפני 14 שנים, ביוני 2002, החלה חקיקת "חומת המגן הכלכלית". באותה תקופה, המשק היה במיתון עמוק, שנבע משילוב של משבר עולמי בתעשיות טכנולוגיית העילית ביחד עם האינתיפאדה השנייה שנמשכה מאז סוף שנת 2000.

לשר האוצר דאז, בנימין נתניהו, היתה תוכנית איך להוציא את המשק מהמיתון ולבנות כלכלה יציבה. כדי להסביר לציבור את התוכנית הוא השתמש במשל פשוט: האיש הרזה שסוחב את האיש השמן. האיש השמן של נתניהו היה המגזר הציבורי, והאיש הרזה היה המגזר הפרטי.

הדימוי הזה, לדעתו של נתניהו, המחיש את אחת הבעיות הקשות של ישראל באותה תקופה: המגזר הציבורי היווה כ- 55% מהתוצר באותה תקופה, בזמן שהמגזר הפרטי, זה שמשלם את המסים שמממנים את המגזר הציבורי, היווה רק 45% מהתוצר. מדובר במצב לא תקין, אך למרות זאת הוא הצליח להימשך עד סוף שנת 2000, בגלל שהגידול המהיר בשווי של חברות ההיי-טק הגדיל את הצריכה הפרטית, יצר ביקוש שיא למשרדים והגדיל מאד את הכנסות הממשלה ממסים. ברגע שהחל משבר עולמי שפגע בהכנסות, מדינת ישראל נכנסה למשבר עמוק שכלל ירידה בתוצר, גידול בגירעון ממשלתי ועלייה בריבית, שהממשלה והציבור נאלצו לשלם. אזכיר, כי באותה תקופה הריבית היתה גבוהה מספיק בכדי שמחירי הדיור ירדו, למרות שמספר התחלות הבנייה היה רק 30 אלף, לעומת כ- 45 אלף כיום.

נתניהו ביצע שורה של צעדים שנועדו לשנות את המצב. הוא פיטר עובדים רבים במגזר הציבורי, והוריד את השכר בכ-8%, בממוצע. בנוסף, הוא קיצץ באופן חד בקצבאות ובתשלומי העברה, וכן בסובסידיות למוצרים שונים. לקיצוץ בקצבאות היו השלכות שליליות, שעיקרן פגיעה קשה באוכלוסיה המבוגרת ועלייה באי השוויון, אך במקביל, הקיצוץ עודד יציאה של חרדים וערבים לשוק העבודה, מכיוון שהוא פגע באופן קשה ביכולת שלהם להתקיים ללא עבודה.

בפן הכלכלי שלה, התוכנית היתה הצלחה. גם בגרמניה, ביצעו מהלכים של קיצוצים חדים במגזר הציבורי, בערך באותה תקופה. בשתי המדינות, גרמניה וישראל, הפוליטיקאים שביצעו את התוכניות שילמו מחיר פוליטי כבד. הליכוד ברשותו של נתניהו התדרדר ל- 12 מנדטים בבחירות של 2006. בגרמניה, הקנצלר שרדר הפסיד בבחירות ופרש מהקריירה הפוליטית. הפוליטיקאים שנבחרו אחריהם נהנו מהתוצאות: כשפרץ המשבר העולמי ב- 2008, בעוד שכמעט כל העולם התדרדר למיתון, שתי המדינות הללו דווקא צמחו.

אולם נראה כי נתניהו , כראש ממשלה, מתקשה לשלם את המחיר הפוליטי של צמצום המגזר הציבורי. את התוצאה אפשר לראות בתרשים הבא, שמראה את חלקם של המועסקים במגזר הציבורי מתוך כלל המועסקים במשק. הוא הגיע לשיא ב- 2002, רגע לפני שנתניהו החל לדבר על כך שהאיש השמן זקוק לדיאטה. הוא צנח באופן חד לאחר מכן, אבל מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה, הוא שוב מטפס, וכבר כמעט הגיע לרמתו מ- 2002. 

אינפו - חלקם של השירותים הציבוריים בכלל המועסקים במשק ()

 

בינתיים, המשק ממשיך לצמוח, שכן במקביל לגידול בהוצאות המגזר הציבורי, גם המגזר הפרטי נמצא בפריחה. תעשיית העילית צומחת, והריבית הנמוכה מעודדת את הציבור לקחת הלוואות ולהגדיל את הצריכה, בדגש על מוצרים כמו מכוניות, דלק ודירות, שצריכתם כרוכה גם בתשלום מסים גבוהים.

למימון המגזר הציבורי מהמיסים על הצריכה יש מחיר בשני היבטים. הראשון, הוא שהממשלה כל העת מגדילה את ההוצאות שלה, גם על מועסקים וגם על סובסידיות. לדוגמא, כל הסובסידיות לילדים שבוטלו ב- 2003, הוחזרו עקב לחץ פוליטי כאשר נתניהו היה ראש ממשלה. אם יגיע משבר שיפגע בצריכה הפרטית, שוב יתברר שלאיש הרזה קצת קשה לסחוב את השמן.

היבט שני הוא שמימון המגזר הציבורי באמצעות מיסים על צריכה, מאפשר לממשלה להוריד את מס ההכנסה ומס החברות. התוצאה היא גידול באי השוויון במשק. תרשים 2 מראה את המידה שבה המיסים בכל מדינה תורמים להפחתת אי השוויון. ניתן לראות שבישראל המיסים תורמים מעט מאוד להפחתת אי השוויון. פרט לישראל, רק בבריטניה ובצ'ילה תרומת המיסים נמוכה אף יותר מבישראל.

למרות שבישראל אי השוויון בהכנסות ברוטו אינו גדול במיוחד, אי השוויון בהכנסות נטו הוא גדול מאוד. לכן, אם לא יכול שינוי במדיניות, צריך לקוות מאד שהמשבר העולמי הבא לא יגיע. כי למשבר העולמי הבא, ישראל תכנס פחות מוכנה מאשר במשברים הקודמים.

 

מידת השפעה על אי השוויון במשק ( , דרוקר, קריל וגבע (2015))

 

 מחקר ארכיאולוגי חושף כבר לפני 23 אלף שנה תושבי ארץ ישראל עסקו במסחר וניהלו כלכלה שוקקת - הרבה לפני שאדם סמית או קרל מרקס הגיעו וניסחו את כלליה. אז איפה הוקם הבר הראשון, ואיך ייצאנו "וירוסים" לרחבי העולם לפני אלפי שנים?

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה.

 שבועות הוא חג הקציר, ולכן זה זמן טוב להיזכר ולהבין שבניגוד למה שנהוג לחשוב, כלכלה אינה עוסקת בכסף: היא עוסקת בדרכים לייצר ביעילות, ולחלק את התמורה באופן היעיל ביותר. אם נבין מדוע ואיך המסחר התפתח, נבין גם למה חשוב לדאוג שיהיה כמה שיותר מסחר, ושהמחיר יהיה כמה שיותר זול.

מחקר ארכיאולוגי, לפיו בארץ ישראל המציאו פטנטים הרבה לפני שמישהו אפילו חשב על הגלגל, הינו נקודת פתיחה טובה להבנת הנושא. המחקר, המהווה חלק מעבודת הדוקטורט של עינית שניר, מציג ממצאים, המראים כי אנשים קדמונים שחיו על יד הכנרת, עסקו כנראה בגידול ובקציר של חיטה ושעורה כבר לפני 23,000 שנים, בעוד שלפני מחקר זה, האמינו שהעיסוק בחקלאות התחיל רק 12,000 שנים מאוחר יותר.

 שעורה (ShutterStock)

גידלו שעורה בארץ ישראל כבר לפני 23 אלף שנים (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

הממצאים של ד"ר שניר ועמיתיה מבר-אילן, תל-אביב, חיפה והרווארד מראים גם שאותם אנשים קדמונים כבר הבינו בכלכלה, למרות שעדיין לא כיהנו באותה תקופה שרי אוצר או נגידים של בנקים מרכזיים. נראה גם שהיתה להם מודעות מפותחת לאופנה: החוקרים מצאו, למשל, שאותם קדמונים החזיקו ברשותם צדפים מים סוף, ששימשו כנראה לשרשראות ותכשיטים.

להביא צדפים מים סוף עד הכנרת נחשב באותה תקופה למבצע מפרך, ובכל זאת מסתבר שלמרות שהביקוש למוצרי אופנה היה כל כך גדול, עדיין היה מי שסיפק אותו. כך שחוקי הביקוש וההיצע פעלו גם כשאנשים השתמשו בנבוט, ועוד לפני שאנשים ידעו לקרוא ולכתוב, הם ידעו לקבוע מחיר. כנראה שמי שהלך מים סוף עד הכנרת, רצה משהו תמורת הצדפים שהביא. לכן, נראה שתושבי סביבת הכנרת ידעו לסחור, ונתנו ככר לחם או דג מושט בתמורה לצדפים.

מעבר ליידע שלהם על מסחר, תושבי סביבת הכנרת הקדומים ידעו עוד לפני אדם סמית', אבי הכלכלה, לחלק את העבודה כדי לייעל את תהליך הייצור. סוגי הזרעים השונים שאותם אכלו הקדמונים נמצאו בחלקים שונים של הבקתה בה הם גרו. יש סברה על פיה בכל חלק של הבקתה התמחו בהכנת מזון מסוגים שונים, כאשר בסופו של דבר כולם מסרו את מה שהכינו למי שעמד על יד התנור והתמחה באפייה.

מפלס הכינרת בחודש אוקטובר 2016 (ראובן קסטרו)

ייצאוני וירוסים כבר לפני אלפי שנים. הכנרת (צילום: ראובן קסטרו)

החוקרים גם גילו שייתכן שהאנשים הקדומים הללו הכירו את יתרונות האלכוהול. באתר החפירות נמצאו שרידים של שעורה מונבטת, שהובילו לסברה שהקדמונים שהיו שם התסיסו חלק מהשעורה כדי לקבל בירה, כך שייתכן מאד שהברים הראשונים בארץ נפתחו כבר לפני 23,000 שנים, הרבה לפני שתל אביב הפכה לעיר חיי הלילה.

אחת התגליות המרכזיות של המחקר היא שממדינת ישראל יצאו דברים שהתפשטו למדינות שונות בעולם עוד הרבה לפני שהמציאו את וירוסי המחשבים. בשדות של חקלאי סביבת הכנרת צמחו יחד עם השעורה גם צמחים אחרים. חלק מהצמחים האלו "למדו" די מהר שכדאי לגדול בתוך שדות המגודלים על ידי בני אדם, כי בני האדם דואגים למים, לדישון ולהפצה של זרעים. כך, נוצרו כנראה חלק גדול מהצמחים המזיקים הגדלים ברחבי העולם. אז בפעם הבאה שהאיראנים מאשימים אותנו בהפצת וירוסי מחשבים, אנחנו יכולים לגחך בגאווה ולדעת  שייצאנו "וירוסים" עוד אלפי שנים לפני שמישהו חשב על מתמטיקה...

המרחק שהצמחים הרעים הללו עברו, מלמד שהושקע מאמץ רב במסחר כבר אלפי שנים לפני שפותחו מכוניות ומטוסים. ללא המאמצים לקיים מסחר זה, אנחנו עדיין היינו בתקופת האבן, כי בלי מסחר, פיתוחים וחידושים טכנולוגיים לא היו עוברים ממקום למקום. כך שאם למישהו יש ספק לגבי יתרונות הגלובליזציה, שילך לכנרת ויחשוב לאן היינו מגיעים אם האנשים הקדמונים שגרו שם היו מעדיפים לבנות חומות במקום לשלוח את מה שהם עשו למדינות שונות ברחבי העולם.

 במשרד האוצר תולים את הירידה בצמיחה ברבעון הראשון של השנה בירידה בייבוא של כלי רכב לישראל. ד"ר אביחי שניר מסביר למה הטענה הזו מוזרה ומנסה להסיט את תשומת הלב שלנו מהעיקר לטפל.

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה. 

יום שישי, 26 במאי 2017

 

הסקירה השבועית של משרד האוצר עסקה באומדן הראשון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) לצמיחה ברבעון הראשון של השנה. האומדן מראה שהצמיחה ירדה מקצב שנתי של כ-4.5%% בסוף 2016 לקצב שנתי של 1.4% ב-20177. זהו קצב איטי, ואם מגמה זו תימשך היא עשויה להעיד על משבר מסוים, מכיוון שצמיחה כזאת אינה מספיקה בכדי לשמור על רמת החיים במדינה שבה האוכלוסיה גדלה בכשני אחוזים כל שנה.

אבל מכיוון שמדובר באומדן ראשון, אין צורך להתרגש יותר מדי. נזכיר כי האומדן הראשון לצמיחה שפורסם ברבעון הראשון של 2016 עמד על 0.8%, אך כשהגיעו נתונים נוספים והאומדן תוקן, התברר שהצמיחה היתה בסופו של דבר למעלה מ-4%. מה שכן צריך להדאיג, הוא ההסברים של הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שלפיו הגורם העיקרי לירידה בצמיחה הוא הירידה בייבוא מכוניות. נראה לי שהטיעון הזה הוא, במקרה הטוב, ניסיון להסיט את העניין מהעיקר אל הטפל.

 

הסיבה שבגללה כלכלני האוצר מטילים את האשמה בייבוא המכוניות היא פשוטה: חישוב התוצר מורכב מחיבור סך ההוצאה על צריכה פרטית, צריכה ממשלתית, השקעות ויצוא וחיסור היבוא מסכום זה. לכן, ייבוא מכוניות צריך לכאורה להקטין את התוצר. למעשה, הוא מקטין את התוצר פעמיים: פעם אחת כיוון שכל יבוא נרשם במינוס, ופעם שנייה מכיוון שככל שיש יותר מכוניות על הכבישים, אנשים תקועים יותר זמן בפקקים במקום לעבוד.

אבל האוצר דווקא בעד ייבוא המכוניות, כי על מכוניות יש מס גבוה. לכן, חישוב התוצר מתבצע באופן הבא: אם, לדוגמא, עלות ייבוא מכונית: 50 אלף שקל, רווחי היבואן ועלויות שיווק הם 10,000 שקל, והמיסוי מסתכם ב-60 אלף שקל. לכן, המחיר הסופי שהצרכן משלם הוא 120 אלף שקל. מסכום זה מקזזים את עלות הייבוא, כך שבתוצר נרשם גידול של 120 אלף פחות 50 אלף. כלומר, גידול של 70 אלף שקל. רווח כפול למשרד האוצר: גם הגדיל את התוצר, וגם הכנסה ממיסים המאפשרת לשר האוצר להפגין נדיבות ולהודיע שהוא מסבסד צהרונים ומבטל מכסים על טלפונים סלולריים. כי כל עוד הציבור משלם על מכוניות (ודירות), שר האוצר באמת יכול להיראות נדיב.

 

הצמיחה הרבעונית בתוצר ()

אבל עם כל הכבוד למכוניות, הירידה ברכישת מכוניות לא מסבירה את הירידה בצמיחה. אם זה היה ההסבר, הרי שהדרך הכי קלה להעלות את התוצר היתה להעלות את המיסים על מכוניות, דלק, ושאר המוצרים המיובאים, כי כל עלייה במיסים היתה נרשמת כעלייה בתוצר.

אז למה משרד האוצר מתמקד במכוניות? מכיוון שכשעוסקים במכוניות, מתעלמים מהשאלה האמיתית, שהיא מה אנשים עושים עם הכסף אם הם לא קונים מכוניות לכאורה. אם אנשים קנו ברבעון הזה פחות מכוניות, הרי שהיה להם יותר כסף זמין לעשות דברים אחרים. לו הם היו מוציאים את הכסף על מוצרים תוצרת הארץ, התוצר היה גדל פי כמה יותר מאשר אם היו רוכשים מכוניות. לכן, הקיטון ברכישת מכוניות אינו הגורם לירידה בתוצר. אם כבר, הבעיה היא שאנשים רוכשים מכוניות ואחר כך לא נותר להם כסף לקנות דברים אחרים.

כך שכפי שאמר לי ידיד טוב, ד"ר רונן בר-אל, כשמשרד האוצר מאשים את הירידה בתוצר באי-קניית מכוניות, הוא משיג שתי מטרות. ראשית, הוא מטיל את האשמה על הציבור: מי אשם בירידה בתוצר? לא משרד האוצר שהעלה את המסים על כלי הרכב, אלא הציבור שמשום מה הפסיק לקנות. שנית, הוא מסיט את הדיון מנקודה בעייתית: אם תמשך הירידה ביבוא מכוניות, תהיה גם ירידה חדה בהכנסות ממסים. במקרה כזה, איך שר האוצר יוכל לממן את כל ההטבות שהוא נותן לציבור?

 

18.5.2017 עבור גלובס:
עידן לוי |  אנליסט בקבוצת ההשקעות אינפיניטי
הודו מוכרת בקרב הישראלים בעיקר כיעד טיולים אחרי השירות הצבאי, לאור
התמונה המאקרו כלכלית ופוטנציאל הצמיחה העתידי ראוי להכיר את המדינה גם
כיעד להשקעה.
לאחר המשבר הכלכלי ב-2008 והמשכו ב-2012 במשבר החובות באירופה, העולם
חווה האטה משמעותית בקצבי הצמיחה. רוב מדינות העולם ובעיקר הכלכלות
הגדולות והמפותחות מציגות קצבי צמיחה נמוכים מאוד. בולטת לחיוב הודו עם
צמיחה ממוצעת רב שנתית סביב 7% שעקפה באחרונה את קצב הצמיחה הסיני.
לפי קרן המטבע העולמית הודו צפויה לעקוף השנה את בריטניה ככלכלה החמישית
בגודלה בעולם, עד 2022 את גרמניה ועד 2030 את יפן ולהיפך לכלכלה השלישית
בגודלה בעולם. בשנים האחרונות הכוכבים מסתדרים בשורה עבור הודו. שילוב של
מספר גורמים פנימיים וחיצוניים מביא את הודו להתחיל לממש את הפוטנציאל הענקי
החבוי בה.
התמונה המאקרו כלכלית ההודית מרשימה : הצמיחה גבוהה ומתגברת, חובות
הממשלה בירידה עקבית, החשבון השוטף כמעט ומאוזן וגם הגרעון התקציבי חזר
לשליטה ונמצא בתחום היעד.
הגורמים העיקריים שהובילו למגמות אלו: האוכלוסייה ההודית מונה 1.25 מיליארד
איש שבניגוד לסין ויתר העולם המערבי מאופיינת באוכלוסייה צעירה, 55%
מאוכלוסייה מתחת לגיל 30, דבר המוביל לצריכה פרטית חזקה. להודו מתאם נמוך
201220132014201520162017*
-2.00
-1.00
0.00
1.00
2.00
3.00
4.00
5.00
6.00
7.00
8.00
9.00
Real GDP Growth
USAWorldEuro areaIndia
עם הצמיחה והסחר העולמי כתוצאה של שיעור יצוא נמוך מהתוצר וצמיחה מונעת
ביקושים פנימיים. כמדינה מתפתחת להודו תלות בהשקעות זרות, היציבות
השלטונית והרפורמות שהנהיג ראש הממשלה החדש הפיחו תקוות לשיפור בכלכלה
ולזינוק בהשקעות הזרות במדינה בכ- 50% . היות וכ-30% מהיבוא ההודי הינו נפט,
התרסקות מחירי הנפט שיפרה את הגרעון בחשבון השוטף וביחד עם הגידול
בהשקעות הזרות הובילה ליציבות במטבע המקומי. חוזקת המטבע ויציבות במחירי
המזון חתכו בחצי את שיעורי האינפלציה מרמה של 10% לאזור ה-5%. ירידת
האינפלציה מאפשרת לבנק המרכזי להפחית את שיעורי הריבית לשחרר את הרסן
המוניטרי, המשמעות היא גידול בהשקעות וצמיחה ריאלית חזקה.
עלייתו לשלטון של ראש הממשלה מודי שקטע רצף שלטוני של 50 שנים לשושלת גנדי
הביאה עמה תקוות לשיפור המצב הכלכלי לאור הניסיון המוכח שלו בראשות מדינת
גוג'ראט בה ביצעה רפורמות ליברליות שהובילו אותה לצמיחה המהירה בהודו. מודי
מוביל מספר רפורמות ענק כגון: Skill India – הקמת מערך הכשרות מקצועיות
לעשרות מיליוני צעירים. Make in India – הקלות מיסוי ורגולציה לצורך משיכת
חברות זרות. מלחמה בהון השחור –רישום ביומטרי של האוכלוסייה, רפורמה
בבנקאות לפתיחת חשבונות בנק גם לאזרחים מעוטי יכולת בשילוב עם הצעד האחרון
של ביטול והחלפת 86% מהשטרות שבמחזור מכריח את האזרחים להפחית שימוש
במזומן ולהתנהל באמצעות חשבונות בנק. המלחמה בהון השחור מגדילה את בסיס
המס ואת יכולת הגביה של הממשלה לצורך מימון תכניות ההשקעה האדירות
המתוכננות והגדלת הוצאות הממשלה. כיום מפלגתו של מודי שולטת בשני בתי
הנבחרים והחלפת השטרות הינו דוגמה ליכולת המשילות ועוצמתו הפוליטית. מנגד
הודו ממוקמות במקום ה-130 והלא מחמיא במדד ה- doing business של הבנק
העולמי בעקבות הרגולציה והשחיתות הקשה בהם הממשלה מנסה להילחם.
בבחינת שוק המניות ההודי ניתן למנות מספר מגמות מרכזיות. המשקיעים הזרים
נחשפים למדינת ענק זו ובעשור האחרון שילשו את השקעתם. תרבות ההשקעה
20102011201220132014201520162017
0
20
40
60
80
100
120
0
2
4
6
8
10
12
14
Inflation vs Oil
OILINFLATION
2010201120122013201420152016
0
20
40
60
80
100
120
-6
-5
-4
-3
-2
-1
0
Current Account vs Oil
OILcurrent account balance
ההודית שהינה סולידית במיוחד מתחילה להשתנות ויוצרת זרם נוסף של כספים
לשוק. מתחילת השנה ההשקעות נטו בתעודות סל על שוק המניות בהודו הינם כמעט
2 מיליארד דולר . מדד המניות המוביל ה-Nifty 50 נסחר במכפיל נוכחי של 22.5
ועתידי ל-2017 של 17.5 מעט גבוה מהממוצע ההיסטורי. חשוב לציין כשליש מהמדד
הינו בענף הפיננסים ויתר הענפים מבוזרים. המדד ההודי הציג ביצועי יתר בשנים
האחרונות בהשוואה למדדי המדינות המתפתחות ובעל תנודתיות נמוכה יותר. נקודת
התורפה של סיכון המטבע בחשיפה לשווקים מתעוררים נמוכה יותר במדינה זו
ולראיה הרופי שומר על יציבות בשנים האחרונות למול הדולר וביתר שאת למול
מטבעות השווקים המתעוררים. ניתן להשקיע במדד ההודי דרך ETF בחו"ל או
תעודות סל בארץ.
כדי להמחיש את הפוטנציאל של החברות במדינה ניתן למנות מספר חברות מעניינות
במדד כמו :ITC - שהינה חברת אחזקות ענקית בתחום הצריכה – במדינה עם
אוכלוסייה ענקית שרובה ענייה ,חמישית מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני העולמי,
הכנסה מתחת ל2$ ליום ולא עוני יחסי, כל שיפור בהכנסה מתורגם במלואו להגדלת
הצריכה. Infosys ענקית שרותי תוכנה וייעוץ הנהנית ממגמה של מיקור חוץ של
חברות בעולם ומהגידול העקבי במתכנתים בשנה הבא הודו צפויה להכפיל את מספר
מהנדסי התוכנה במדינה ולהיפך למדינה עם מספר המתכנתים הגדול בעולם. Tata
motors - יצרנית הרכב ההודית השולטת בלנד רובר ויגואר כדי לסבר את האוזן
בפוטנציאל הגלום במדינה ניתן להסתכל על רמת המינוע בהודו שהינה 17 רכבים לכל
1000 נפש שזהו מספר נמוך ביותר אפילו ביחס לסין עם 81 ולבטח למדינות
מפותחות עם יחס שמעל ל-500. בהקשר של סקטור הפיננסי בבחינת שיעור בעלי
חשבון בנק במדינה עלה מ-35% ב-2011 ל-53% ב-2014 המשמעות היא 240 מ'
חשבונות בנק נוספים (וזה לפני הצעדים האחרונים של הממשלה).
לסיכום חזרה של הנפט למחיר של 100$ לחבית לא נראית סבירה בטווח הנראה לעין.
ודי בהצלחה חלקית בלבד לרפורמות של הממשלה כדי שהודו תמשיך לנצוץ. בטווח
הבינוני-ארוך הודו הינה בעלת תוחלת תשואה חיובית ומתאם נמוך לשווקי המניות
בעולם. בסביבה של צמיחה נמוכה, ריבית אפסית ובהתייחס לגודלה ניתן לשקול
חשיפה למדינה זו.

 בלי שרובכם שמתם לב ירדו המחירים במשק בשנים שלאחר המחאה החברתית. כעת, ניכר כי המגמה מתהפכת, הצמיחה גדלה ועימה צפויים המחירים לחזור ולעלות. מה יכולה הממשלה לעשות כדי למנוע זאת? 

 ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה

16.5.2017

אילוסטרציה (ShutterStock)

בשלוש השנים האחרונות קרה בישראל משהו שהצרכנים בישראל כל כך לא רגילים אליו, ורובם אף לא שמו לב שהוא קורה: המחירים, בממוצע, ירדו. האינפלציה בישראל, שהיא המדד לשינוי במחירים של סל המוצרים הממוצע, ירדה באופן עקבי. המחירים אמנם לא ירדו במהירות, אבל בהחלט ירדו. בחלק מהמוצרים, בעיקר אלו שהושפעו במיוחד מהמחאה החברתית, או משינויי מדיניות המחירים, היו אפילו ירידות משמעותיות. בין השאר, היו ירידות משמעותיות של מחירי המזון, ובפרט במחירי מוצרי החלב ומוצרי התחבורה. תרשים 1 מדגים את הירידה במחירי הקוטג', שאחרי שטיפסו לשיא ב- 2011, ירדו ונשארו ברמה נמוכה יחסית. ההתחזקות של השקל וירידת המחירים של הנפט סייעו אף הן למגמת ירידת המחירים.

אולם, בחודשים האחרונים ניכרת התחלה של שינוי מגמה. כדי להבין את החשיבות של שינוי המגמה הזה, צריך לזכור ששינויי מחירים תלויים במידה רבה בציפיות של היצרנים והמשווקים לגבי שני דברים: הציפיות שלהם לגבי התגובה של הצרכנים, והציפיות שלהם לגבי התגובה של המתחרים שלהם.

מה שמאד השפיע על הציפיות לגבי תגובת הצרכנים זה הזכרון מהמחאה החברתית: מאז המחאה החברתית, הצרכנים הישראלים הראו שהם עברו שינוי: אם בעבר הם בחרו לרכוש בעיקר מותגים, הרי שבשנים האחרונות הם מתחשבים גם במחיר. התוצאה היא שאפילו משווקים של מותגים חזקים כמו קוקה-קולה או קוטג' של תנובה, הבינו שעליית מחירים מובילה לירידה במכירות. בנוסף, היצרנים למדו שהממשלה עלולה להתערב, והם ממש לא מעוניינים שהממשלה תפריע להם לעשות עסקים.

מה שהשפיע על הציפיות לגבי תגובת המתחרים, היה מה שקרה כתוצאה מהתחרות בין הרשתות. מאז שרמי לוי ורשתות קטנות אחרות יצרו לעצמן תדמית של רשתות זולות, הרשתות הגדולות הבינו שאם הן רוצות לשרוד, הן חייבות להתייעל. מגה לא עשתה זאת מספיק מהר, ולכן היא נעלמה. כל זמן שהרשתות הגדולות היו עסוקות בהתייעלות, הדבר הוביל לירידת מחירים, כי כל רשת התמקדה בכך שמחיריה יהיה נמוכים ממחירי הרשתות המתחרות.

בחודשים האחרונים נראה שהמשק הגיע לנקודת יציבות. הרשתות התייעלו, המחירים התקבעו ברמה נמוכה ותחרותית, והמשווקים למדו את התנהגות הצרכנים. מצד שני, השכר במשק במגמת עלייה איטית, והדבר מזין את הצריכה. למעשה, כבר כמה שנים הצריכה היא הקטר שדוחף את הצמיחה של המשק.

העובדה שהצריכה ממשיכה לגדול באופן עקבי, גורמת לכך שהיצרנים כבר מתחילים לבדוק את האפשרות של העלאות מחירים. בתחילה בזהירות, כי אף יצרן לא רוצה להיות היחיד שמעלה מחירים, ובסופו של דבר לסבול  מכך שהצרכנים יעזבו אותו וירכשו מוצרים אחרים או בחנויות אחרות.

אבל עכשיו, לאחר שעברו כבר מספר חודשים עם מגמה מתמשכת של עליות מחירים ואינפלציה חיובית ולא שלילית, היצרנים בהחלט מתחילים לחשוב מחדש. שמעתי שבתדריך שניתן השבוע, יבואן של מוצרי מזון העריך שמבחינת הביקושים הוא יכול להעלות מחירים ב- 20% ועדיין למכור. לטענתו, הוא לא עושה את זה, כי הוא חושש מפגיעה תדמיתית. אולם, כנראה שאם הוא יראה שיצרנים אחרים מתחילים להעלות מחירים, הוא ישמח להצטרף למגמה - אולי לא יעלה ב- 20%, אלא בשיעור נמוך יותר.

זה לא יהיה מפתיע שאם לא תהיה התערבות של הממשלה או בנק ישראל, השנה נראה אינפלציה חיובית, ובהחלט ייתכן שכזאת שנמצאת בתחום היעד של בנק ישראל, כלומר באזור האחוז. למי שחושב שהתייקרות ממוצעת של אחוז זה לא הרבה, כדאי להזכיר שההתייקרות בכ- 8% במחירי הקוטג', כפי שרואים בתרשים 1 בתקופה שבין 2006 ל- 2011, התרחשה כשהאינפלציה הממוצעת היתה כ-2% בלבד. כך שגם כשהאינפלציה הממוצעת לא עולה בהרבה, יש מוצרים חשובים שיכולים להתייקר, ואפילו להתייקר מאד.

מי שיכולים לעצור זאת הם בנק ישראל, או משרד האוצר. בנק ישראל יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות העלאת הריבית במטרה למתן ביקושים ע"י ייקור מחיר הכסף, המחיר יהיה פגיעה בכל מי שלקח הלוואות. משרד האוצר יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות הורדת מכסים באופן גורף. הורדת המכסים תהיה משמעותית במיוחד אם יורדו המכסים על מוצרים שבהם ליצרנים המקומיים יש מונופול, ולא רק על מוצרים שמגיעים כמעט רק מיבוא, כמו תחליפי החלב. אם לא זה ולא זה יקרה, הציפיות של היצרנים והצרכנים יתקבעו על עליית מחירים, ועליית המחירים האיטית תגיע.

בשלוש השנים האחרונות קרה בישראל משהו שהצרכנים בישראל כל כך לא רגילים אליו, ורובם אף לא שמו לב שהוא קורה: המחירים, בממוצע, ירדו. האינפלציה בישראל, שהיא המדד לשינוי במחירים של סל המוצרים הממוצע, ירדה באופן עקבי. המחירים אמנם לא ירדו במהירות, אבל בהחלט ירדו. בחלק מהמוצרים, בעיקר אלו שהושפעו במיוחד מהמחאה החברתית, או משינויי מדיניות המחירים, היו אפילו ירידות משמעותיות. בין השאר, היו ירידות משמעותיות של מחירי המזון, ובפרט במחירי מוצרי החלב ומוצרי התחבורה. תרשים 1 מדגים את הירידה במחירי הקוטג', שאחרי שטיפסו לשיא ב- 2011, ירדו ונשארו ברמה נמוכה יחסית. ההתחזקות של השקל וירידת המחירים של הנפט סייעו אף הן למגמת ירידת המחירים.

תרשים 1: מחירים ממוצעים של קוטג' (מקור: למ"ס)

ממוצע מחירי הקוטג' ()

אולם, בחודשים האחרונים ניכרת התחלה של שינוי מגמה. כדי להבין את החשיבות של שינוי המגמה הזה, צריך לזכור ששינויי מחירים תלויים במידה רבה בציפיות של היצרנים והמשווקים לגבי שני דברים: הציפיות שלהם לגבי התגובה של הצרכנים, והציפיות שלהם לגבי התגובה של המתחרים שלהם.

מה שמאד השפיע על הציפיות לגבי תגובת הצרכנים זה הזכרון מהמחאה החברתית: מאז המחאה החברתית, הצרכנים הישראלים הראו שהם עברו שינוי: אם בעבר הם בחרו לרכוש בעיקר מותגים, הרי שבשנים האחרונות הם מתחשבים גם במחיר. התוצאה היא שאפילו משווקים של מותגים חזקים כמו קוקה-קולה או קוטג' של תנובה, הבינו שעליית מחירים מובילה לירידה במכירות. בנוסף, היצרנים למדו שהממשלה עלולה להתערב, והם ממש לא מעוניינים שהממשלה תפריע להם לעשות עסקים.

מה שהשפיע על הציפיות לגבי תגובת המתחרים, היה מה שקרה כתוצאה מהתחרות בין הרשתות. מאז שרמי לוי ורשתות קטנות אחרות יצרו לעצמן תדמית של רשתות זולות, הרשתות הגדולות הבינו שאם הן רוצות לשרוד, הן חייבות להתייעל. מגה לא עשתה זאת מספיק מהר, ולכן היא נעלמה. כל זמן שהרשתות הגדולות היו עסוקות בהתייעלות, הדבר הוביל לירידת מחירים, כי כל רשת התמקדה בכך שמחיריה יהיה נמוכים ממחירי הרשתות המתחרות.

בחודשים האחרונים נראה שהמשק הגיע לנקודת יציבות. הרשתות התייעלו, המחירים התקבעו ברמה נמוכה ותחרותית, והמשווקים למדו את התנהגות הצרכנים. מצד שני, השכר במשק במגמת עלייה איטית, והדבר מזין את הצריכה. למעשה, כבר כמה שנים הצריכה היא הקטר שדוחף את הצמיחה של המשק.

העובדה שהצריכה ממשיכה לגדול באופן עקבי, גורמת לכך שהיצרנים כבר מתחילים לבדוק את האפשרות של העלאות מחירים. בתחילה בזהירות, כי אף יצרן לא רוצה להיות היחיד שמעלה מחירים, ובסופו של דבר לסבול  מכך שהצרכנים יעזבו אותו וירכשו מוצרים אחרים או בחנויות אחרות.

אבל עכשיו, לאחר שעברו כבר מספר חודשים עם מגמה מתמשכת של עליות מחירים ואינפלציה חיובית ולא שלילית, היצרנים בהחלט מתחילים לחשוב מחדש. שמעתי שבתדריך שניתן השבוע, יבואן של מוצרי מזון העריך שמבחינת הביקושים הוא יכול להעלות מחירים ב- 20% ועדיין למכור. לטענתו, הוא לא עושה את זה, כי הוא חושש מפגיעה תדמיתית. אולם, כנראה שאם הוא יראה שיצרנים אחרים מתחילים להעלות מחירים, הוא ישמח להצטרף למגמה - אולי לא יעלה ב- 20%, אלא בשיעור נמוך יותר.

זה לא יהיה מפתיע שאם לא תהיה התערבות של הממשלה או בנק ישראל, השנה נראה אינפלציה חיובית, ובהחלט ייתכן שכזאת שנמצאת בתחום היעד של בנק ישראל, כלומר באזור האחוז. למי שחושב שהתייקרות ממוצעת של אחוז זה לא הרבה, כדאי להזכיר שההתייקרות בכ- 8% במחירי הקוטג', כפי שרואים בתרשים 1 בתקופה שבין 2006 ל- 2011, התרחשה כשהאינפלציה הממוצעת היתה כ-2% בלבד. כך שגם כשהאינפלציה הממוצעת לא עולה בהרבה, יש מוצרים חשובים שיכולים להתייקר, ואפילו להתייקר מאד.

מי שיכולים לעצור זאת הם בנק ישראל, או משרד האוצר. בנק ישראל יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות העלאת הריבית במטרה למתן ביקושים ע"י ייקור מחיר הכסף, המחיר יהיה פגיעה בכל מי שלקח הלוואות. משרד האוצר יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות הורדת מכסים באופן גורף. הורדת המכסים תהיה משמעותית במיוחד אם יורדו המכסים על מוצרים שבהם ליצרנים המקומיים יש מונופול, ולא רק על מוצרים שמגיעים כמעט רק מיבוא, כמו תחליפי החלב. אם לא זה ולא זה יקרה, הציפיות של היצרנים והצרכנים יתקבעו על עליית מחירים, ועליית המחירים האיטית תגיע.

 ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה.

בשנים האחרונות, שומעים הרבה את המונח "משבר הדיור" בהקשר של עליית מחירי הדיור. אבל יש משהו שתמיד הטריד אותי בכל פעם ששמעתי את המונח הזה. אני חושב שאחרי לא מעט מחשבה, הבנתי מהו.

כשמדברים על משברים בשוק הדיור, בדרך כלל מדברים על אחד משני מצבים: הראשון, הוא ירידת מחירי דיור. במצב הקיצוני, מדובר על נפילה חדה במחירי הדירות, מהסוג שהיה בארה"ב אחרי 2006, כשמחירי הדירות צנחו, בממוצע בכ- 20% בתוך פחות משנתיים. אולם, משבר בשוק הדירות יכול להתרחש גם כשמחירי הדירות מדשדשים.

בישראל, מחירי הדירות ירדו לאטם בערכים ריאליים מאמצע שנות ה- 90 ועד 2007/8. מי שזוכר, עוד זוכר איך קברניטי המשק וענף הנדל"ן בכו על כך שהמשבר בענף הבנייה מהווה משקולת משמעותית על הצמיחה של המשק. אזכיר כי ב- 1997, ההשקעות בנדל"ן היוו כ- 14% מכלל ההשקעות במשק. ב- 2008, רגע לפני פרוץ "המשבר הנוכחי" הם היו רק מעט יותר מחצי, 7.6%. מספר העובדים בענף הבנייה ירד מלמעלה מ- 250 אלף ב- 1997 לפחות מ- 200 אלף ב- 2003, והדבר תרם לא מעט לכך שהאבטלה ב- 2003 היתה עשרה אחוזים.

ברור ש"משבר הדיור" שעליו מדברים היום, אינו משבר מהסוג הזה.

הסוג השני של משבר הוא משבר שבו לאנשים אין היכן לגור. משבר כזה היה בארץ בשנות ה- 50, והדבר הוביל להקמת המעברות. משבר דומה התרחש גם בשנות ה- 90 בעקבות גלי העלייה הגדולים, ומי שעלה אז זוכר מצב בו שתיים ושלוש משפחות גרו בדירה אחת, או בקרוואנים.

לכאורה, מפתה לחשוב שמשבר הדיור שעליו מדברים היום הוא משבר מהסוג הזה. אבל הנתונים לא מתיישבים עם הטענה הזאת. ניתן לראות שאחוז משקי הבית שיש בבעלותם דירה יורד באופן עקבי עוד מ- 2003. דווקא כשאנשים הבינו שמחירי הדירות עולים, במהלך שנת 2008, שיעור הבעלות על דירות חזר לעלות. כלומר מה שמנע מאנשים לרכוש דירות הוא לא העלייה במחירי הדירות, אלא הירידה במחירי הדירות. כל עוד מחירי הדירות ירדו, אנשים לא רצו להחזיק בנכס שהשווי שלו יורד. כך שהעלייה במחירי הדירות דווקא מעודדת את שיעור הבעלות על דירות, לא עוצרת אותו.

הטענה שמשבר הדיור נובע ממחסור משמעותי בדירות, לא מתיישבת גם עם הנתונים המעידים על צפיפות הדיור, מספר הנפשות בדירה חלקי מספר החדרים, של משקי בית הגרים בדירה שבבעלותם ושל שוכרי דירות. אפשר לראות שגם עבור משקי בית שגרים בדירה שבבעלותם וגם עבור שוכרי דירות, צפיפות הדיור נמוכה יותר ב- 2014 מאשר ב- 2006, שנתיים לפני תחילת העלייה במחירי הדיור. כך שלמרות העלייה במחירי הדירות, לא נראה שיותר אנשים מצטופפים בבית אחד.

כך שהמשבר הנוכחי הוא משבר מסוג אחר. כדי לנסות להבין מהו המשבר הזה, אפשר להתבונן בתרשים 1 בפער שבין אחוז משקי הבית שיש בבעלותם דירה לבין אחוז משקי הבית שגרים בדירה שבבעלותם. ניתן לראות כי הפער הזה הצטמצם בתקופה שלפני עליית מחירי הדירות ומאז הוא גדל בחדות. נכון ל- 2014, לכחמישה אחוזים ממשקי הבית היתה דירה, אבל הם העדיפו לגור במקום אחר.

כך שמשבר הדיור, הוא בעצם משבר לא של שוק הדיור, אלא פן נוסף של הגידול באי שוויון בישראל. האנשים שרוכשים דירה בפריפריה אבל מעדיפים לגור במרכז, משלמים שכר דירה גבוה לבעלי הדירות במרכז, ומקבלים שכר דירה נמוך בהרבה בפריפריה. הם מקווים שעליית מחירי הדירות בפריפריה תביא לכך שבעתיד סידור זה ישתלם להם, כי הם יוכלו למכור את הדירה בפריפריה ולרכוש דירה במרכז. אבל בפועל ניתן לראות את ההפרש בין המחיר של עסקה ממוצעת ב- 2007 ו- 2016 בדירות בנות ארבעה חדרים באזורים שונים בארץ. ניתן ללמוד שמי שרכש דירה בתל-אביב הרוויח בתקופה הזאת יותר משני מיליון ש"ח. מי שרכש אותה בשאר האזורים הרוויח בין חצי לפחות מחמישית.

מה שמחזק את הטענה כי משבר הדיור הוא בעצם משבר של אי-שוויון הוא התחושה של כעס ציבורי על ה"משקיעים," כי הם נהנים מעליית מחירי הדיור יותר מאשר אחרים. גם הפתרון הפוליטי של דירות בתכנית "מחיר למשתכן" הוא בעצם נסיון למצוא פתרון למשבר האי שוויון: בעזרת תכנית "מחיר למשתכן", נותנים לכאורה לכולם ליהנות מהעלייה במחירי הדירות, ולכן מצמצמים את הגידול באי השוויון.

אבל כל עוד אנשים רוצים לגור במרכז, הדבר לא ישתנה. מאחר ובעוד מספר שנים, כאשר יסיימו לבנות את חריש ואת הפרוייקטים בתכנית "מחיר למשתכן" בפריפריה, ישאר לברר כמה אנשים גרים שם, וכמה אנשים מעוניינים להשכיר את הדירה שלהם. אז גם יתברר מה המחירים שהמשכירים יוכלו לקבל, והאם ההחזר הזה מכסה את המחיר שהם משלמים עבור השכירות בתל אביב ואת המשכנתה שהם לקחו על הדירה. אם יתברר שלא, אז עלולה להגיע ירידה במחירי הדירות בפריפריה, ואז הפערים יגדלו אפילו יותר.

אפשר היה לצמצם את הבעיה אם היו מבינים שהבעיה היא לא מחסור בדירות, אלא שלא כולם יכולים לגור במרכז. הפתרון הוא הרחבת התשתיות בפריפריה, ובפרט תחבורה, חינוך ובריאות,  כך שאנשים ירצו לגור בפריפריה. אולם, יותר קל לבנות דירות במחיר למשתכן ולהכריז שכולם יקבלו דירה, גם אם לא כזאת שהם רוצים לגור בה.

 

 הפריון במדינת ישראל הוא מהנמוכים במערב וההוצאה על ביטחון היא הגבוהה ביותר מבין מדינות ה-OECD. איך זה משפיע על יוקר המחייה ואיך הסכם שלום ישפר את המצב?

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה. 7.5.2017

קצת אחרי יום העצמאות, זה זמן טוב לשאול מה היה קורה למדינת ישראל אם במקום להיות במצב מלחמה תמידי היה אפשר שיהיה פה אחרת - איך ישראל היתה נראית לו תל אביב היתה ז'נבה ולשתיהן היתה סיסמא אחת: לעשות כסף.

קצת קשה לנתח את התמונה הכוללת במצב הזה, אבל בכל זאת, אפשר לשאול איך היו נראים הדברים מבחינת ההכנסה של האזרח הממוצע. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, פריון העבודה בישראל הוא נמוך באופן משמעותי מהממוצע של המדינות המפותחות. מי שזה נשמע לו כמו עובדה משעממת או חסרת חשיבות, צריך לזכור שפריון העבודה מחושב ככמות התוצר במונחים כספיים שמייצר עובד בשעת עבודה. לכן, בשורה התחתונה, כל עלייה בפריון העבודה גוררת עלייה בשכר.

תרשים 1 : פריון העבודה לשעת העבודה: דולרים במונחי כוח קנייה (PPP). מקור: גבע (2015)

פריון במדינות ה-OECD (צילום מסך)

 

אם יוזמי המחאה החברתית צודקים והבעיה הגדולה של הציבור בישראל היא יוקר המחייה, אז כל שיפור בפריון העבודה יקדם את הפתרון של הבעיה, כי ככל שהפריון יהיה גבוה יותר, השכר יהיה גבוה יותר והמחירים נמוכים יותר.

איך זה קשור לעובדה שתל אביב היא לא ז'נבה? נתחיל מתקציב הבטחון. תקציב הבטחון של ישראל מהווה כמעט 6% מהתוצר הלאומי. כפי שאפשר לראות בתרשים 2, זה בערך פי 3.5 מההוצאות של מדינה מפותחת ממוצעת. המשמעות היא שממשלת ישראל מוציאה הרבה פחות מממשלות אחרות על חינוך, על בריאות ועל שירותים ליצרנים ולצרכנים. זה לא במקרה שבדירוג הנוחות של עשיית עסקים של הבנק העולמי ישראל ממוקמת במקומות לא מחמיאים. בין היתר, ישראל ממוקמת במקום ה- 52 בדרוג הכללי, במקום ה- 96 מבחינת הנוחות של מערכת המס, במקום ה- 89 מבחינת היכולת לכפות הסכמים ובמקום ה- 126 מבחינת היכולת לרשום נכס (למי ששואל למה מחירי הדיור עולים).

תרשים 2 : הוצאות בטחון כאחוז מהתוצר. מקור: גבע  (2015)

הוצאות על ביטחון במדינות ה-OECD (צילום מסך)

 

זה לא מקרה כי כשהמדינה מוציאה כל כך הרבה על בטחון, נשאר הרבה פחות להוציא על דברים אחרים. כשזה נמשך לאורך שנים, נוצרת גם מנטליות שמשמרת מנגנונים שמתקיימים, ולכן הדברים לא משתפרים, או משתפרים, אבל מאד לאט.

ברור שגם אם היה שלום כולל במזרח התיכון, היה לישראל צורך בצבא – גם לשוויץ יש אחד, ולא קטן. אבל לו אפשר היה להוריד את הוצאות הבטחון לרמה הממוצעת של המדינות המפותחות, אז שורה של מחקרים מראים שהגידול בתוצר יהיה לפחות שישה אחוזים, שיבוא לידי ביטוי בעלייה בפריון של כ- 7%. כלומר פוטנציאל לעלייה בשכר הממוצע של כ- 7 אחוזים.

עוד יתרון מצמצום ההוצאות על צבא הוא העובדה שצעירים יוכלו להתחיל ללמוד ולעבוד בגיל 18, במקום בגיל 21 (לא כולל הטיול להודו). לו זה היה קורה, כפי שזה קורה בשאר העולם המפותח, היתה מתקבלת עלייה נוספת של עוד כששה אחוזים בפריון.

כך שבסך הכל, ההשפעה הישירה של הקטנת הצבא על השכר היא למעלה מ- 10 אחוזים. זה כמובן לא כל השינוי, כי כל הקטנה בהוצאות הבטחון תוכל להביא גם לשיפור ההשקעה בהון ובהשכלה. אחת הבעיות הגדולות של המשק הישראלי הוא המחסור בתשתיות: בין היתר כבישים, רכבות, חשמל, בתי ספר. כל הקטנה של הוצאות הבטחון, תביא לשיפור בתשתיות, והשיפור הזה הוא המפתח לצמיחה כלכלית של ישראל בעתיד.

עכשיו נשאלת השאלה איך עושים את זה, ומה התפקיד של הממשלה. ברור שישראל אינה נמצאת ליד ז'נבה, אבל עד לפני 70 שנים, גם בסביבה של ז'נבה היתה אלימות רבה. כדי שהמצב בישראל יהפוך מטוב למצויין, צריך לסדר לא רק את הכלכלה, אלא גם לנסות להפוך את המזרח התיכון למקום רגוע יותר.

ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה. 7.5.2017

Page 1 of 38  > >>

תקשורת ופרסום שוק ההון
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום