עיתונות מקצועית

מוצגים לעיונכם מקבץ מאמרים, ראיונות ופרסומים בעיתונות הכלכלית, המקצועית ובמגזינים מקצועיים, בתחומי מאקרו כלכלה, שווק ההון המקומי, שוק ההון העולמי, פסיכולוגיה של משקיעים ועוד.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

10.08.2020

עם התקרבות הבחירות בארה״ב מדד הפאניקה בשווקי ההון בארץ ובארה״ב יעלה. ישנם כמה נושאים שמעניינים את המשקיעים: מה יהיה היחס של ממשל ביידן לענקי הטכנולוגיה, מדיניות המיסוי וההשקעות וההשלכות של התוכנית הירוקה של הממשל. הדאגות האלו משותפות למשקיע בארץ ובחו״ל, אך למשקיע בארץ יש עוד דאגה אחת: האם כניסתו של ביידן לבית הלבן משמעותה גם הרעה במצב הביטחוני והדיפלומטי של ישראל? האם אנו עלולים לראות לחץ אמריקני מאסיבי עלינו והדרדרות ביטחונית דומה למה שהיה אחרי הסכם הגרעין עם האיראנים? האם עלייתו של ביידן היא איום לישראלים?

בזמן שאינני יודע מי יזכה בבחירות לנשיאות (ואין איש שיודע – שלושה חודשים זה הרבה זמן במונחים פוליטיים), טוב להוריד את מפלס הפאניקה: נשיא אדיש לישראל, אפילו טיפה עוין, לא יהיה אסון אסטרטגי. להפך – נשיא דמוי אובמה בבית הלבן הוא אולי בדיוק מה שישראל צריכה בשביל לשדרג את המעמד האזורי שלה עוד.

מה הביא הרי מלכתחילה לשיפור היחסים בינינו ובין איחוד האמירויות? מה הביא להעמקת הקשרים האסטרטגים בינינו ובין ערב הסעודית? ההתרחקות של ארה״ב בזמן אובמה מהן. אובמה התרחק ממדינות המפרץ והתקרב לאיראן במטרה ליצור מאזן כוח חדש במזרח התיכון, מאזן כוח בו הוא קיווה שמדינות המפרץ ילמדו ״לחלוק״ את המזרח התיכון עם האיראנים. הסכם הגרעין, הסרת הסנקציות, העלמת העין מהטרור – כולם נעשו מתוך חישוב אסטרטגי – ושגוי להחריד – שאם ארה״ב תתרחק ממדינות המפרץ ותעזור לאיראן לעמוד על רגליה, שלום קר או לפחות מלחמה קרה יהיו במזרח התיכון במקום האנרכיה הנוכחית בו.

ההתרחקות של האמריקנים ממדינות המפרץ הביאה אותן בעל כורחן להתקרב למדינה היחידה שמסוגלת ומעוניינת לפעול נגד איראן – ישראל. ישראל ייחודית במזרח התיכון ביכולת הצבאית המתקדמת שלה, האיבה שלה לאיראן וחוסר העניין שלה להפוך להגמון אזורי. בניגוד לרוסיה או סין, ישראל יכולה ומוכנה לפעול בכוח נגד האיראנים. עם האמריקנים בחוץ, ריאד ואבו-דאבי נאלצו להתקרב אל ישראל. אובמה, בניסיון שלו להנדס מחדש את האזור, עזר רק להעלות את ערכה של ישראל.

נשיא חדש שינסה להתקרב לאיראן רק יחזק את מעמדנו. אם ביידן ינסה לשוב להסכם הגרעין, הוא ירחיק את מדינות המפרץ. הוא כמובן מבטיח שלמרות הסכם הגרעין, ״ארה״ב תפעל נגד ההתפשטות האיראנית באזור״, אך זו דומה לאמירה של בן גוריון ״נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן״ – היא יפה על הנייר, אך לא ניתנת ליישום אסטרטגית. ברגע שכספים ישובו לזרום לאיראן, היא תייצא טרור. הדרך הפשוטה ביותר לעצור את הטרור תהיה ע״י סנקציות – מה שכמובן יפגע בהסכם הגרעין. ביידן יצטרך להחליט את מי הוא מעדיף, כשבחירה באיראן תשאיר אותו ואת ארה״ב ללא השפעה באזור.

אם בכל זאת יחליט ביידן על הסכם גרעין חדש עם איראן והסרת הסנקציות, המרוויחה הגדולה תהיה ישראל. כן, הטרור האיראני יתחזק ע״י הזרמת כספים – אך יחד אתו תתחזק הברית האזורית נגדו. אם מדינות המפרץ יבינו שכעת יש לאיראנים 4 שנים לפחות להתבסס באזור, הן יחפשו כיצד לפגוע בטהרן לבדן וביחד עם ישראל. ישראל תוכל אז לנצל את המצוקה האסטרטגית שלהן בשביל שיתופי פעולה בתחום המודיעין, מכירת ציוד וטכנולוגיות ואולי אף תרגילים משותפים. ישראל ומדינות המפרץ גם יוכלו לתאם מאחורי הקלעים חזית לחץ קבועה על הבית הלבן דרך הלוביסטים שלהן בשביל לנסות ובכל זאת להשאיר כמה שיותר סנקציות על טהרן.

בזירה הקרובה יותר לנו, זו הפלשתינית, ספק אם ביידן יעשה משהו מעבר לתמיכה מחדש באונר״א וברשות הפלשתינית. שליח למו״מ בין ישראל לפלשתינים כנראה ימונה, אך הממשל האמריקני יהיה עסוק מדי בבעיות כלכליות בבית ובתחרות אסטרטגית עם סין בשביל להקדיש תשומת לב מלאה לסכסוך חסר הפתרון שלנו. מדובר גם בסכסוך שבסופו של יום לא נוגע לאינטרסים האסטרטגים של ארה״ב או משפיע על הזירה המזרח תיכונית – הרעיון שהסכסוך הפלשתיני-ישראלי הוא מקור המלחמות באזור נקבר יחד עם האביב הערבי.

ההתפתחות המעניינת ביותר תהיה באגן הים התיכון, שם ניסיון לנורמליזציה עם איראן יוריד את קרנה של טורקיה. כיום בקרב ממשל טראמפ יש הרואים בטורקיה משקל נגד לאיראן בסוריה. אם ממשל ביידן יכוון לנרמול יחסים עם טהרן, אין עניין להמשיך ולסבול את ההתנהגות האגרסיבית והכמעט בוגדנית של הטורקים. טורקיה עלולה למצוא את עצמה בפני סנקציות אמריקניות חדשות ואולי אף מידור מנאט״ו, דוגמת הוצאתה מתרגילים משותפים. עם לחץ מארה״ב, מעורבות בשתי מערכות קרקעיות בסוריה ולוב וחזית ימית מול יוון במזרח הים התיכון, אפשר וארדואן סוף-סוף יבין שטורקיה אינה יכולה פשוט לנסות ולכפות את רצונה על המזרח התיכון, ותנסה להפחית מתחים – במיוחד במזרח הים התיכון. אם אנקרה תנסה לגשש לעבר ישראל בנוגע לשיפור יחסים, ירושלים תעשה בחוכמה אם מצד אחד לא תחסום את האפשרות לשיפור יחסים אך תתנה אותם בכל מו״מ בין יוון וטורקיה להסדרת הגבול הימי ביניהן. זו תהיה טעות אסטרטגית לעזוב את חברינו ביוון בשביל יחסים מעט פחות קרים עם טורקיה.

המחויבות האמריקנית למדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, לאורך חצי המאה האחרונה אפשרה להן להתעלם מישראל ואפילו לפעול נגדה, מנצלות את ההון האדיר שלהן בשביל לקדם את האג׳נדה – לעיתים איסלמית קיצונית – שלהן באזור. נשיא שלא מבין את דינמיקת הכוח במזרח התיכון, או יותר טוב נשיא שלא אכפת לו – משום הצרות בבית – יכריח את המשך הנורמליזציה של היחסים בינינו לביניהן, ובעקיפין יכריח את כל האזור לנרמל את יחסיו אתנו. היציאה של האמריקנים מהמזרח התיכון התחילה כבר בימי אובמה, ממשיכה בטראמפ ותמשיך משום התחרות בין ארה״ב וסין. ככל שישראל ומדינות האזור ישלימו עם העזיבה האמריקנית, כן הן ימהרו ליצור מבנה אזורי חדש שירסן את איראן, טורקיה וגורמי טרור בו.

מצב העניינים החדש גם יציע הזדמנויות עסקיות לתעשייה הביטחונית הישראלית ולתעשיית ההיי-טק בארץ. מצד הביטחוני, מתיחות בים התיכון ובמפרץ הפרסי תעלה את הביקוש לטילים ימיים של ישראל ומערכות אלקטרוניקה מתקדמות עבור מטוסים בשביל לאפשר פעילות גם במזג אוויר סוער בים. נרמול של היחסים עם מדינות המפרץ יכול לאפשר סוף-סוף את הזיווג של הון משדות הנפט עם חברות הזנק ישראליות – אין סיבה שמשקיעים ערביים לא יוכלו להשקיע בפיתוח טכנולוגיות שאינן רגישות ביטחונית, כמו התפלת מים, חקלאות ברת קיימא ואנרגיה חלופית. יש הזדמנויות רבות שנמצאות בקרב הנרמול ביחסים, והוא יכול להגיע מהר יותר אם בבית הלבן לא יבינו עם מי יש להם עסק בטהרן.


 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

20.07.2020

המתיחות ביוני בין הודו לסין העלתה מחדש למוקד תשומת הלב העולמית את סוגיית הגבול בין שני הענקים האסיאתים: הודו וסין חולקות גבול משותף שאורכו 4,000 ק״מ ועובר דרך רכס ההרים הגבוה בעולם – ההימליה. בזמן ששני הצדדים הסכימו על שורת צעדים להוריד את המתיחות ביניהם, הם לא הסכימו על צעדים להסדיר את הגבול ביניהם. המשמעות היא שהמתיחות ביניהם תמשיך, ותהפוך למאפיין קבוע ביחסים ביניהם. זה נובע לא רק מכך שגבול לא מוסדר תמיד מושך הרפתקנים משני הצדדים, אלא גם מהמאזן האסטרטגי שהודו מנסה לבנות מול סין בהימליה, ובמיוחד מנסה ליצור מנופי לחץ על סין בנוגע לפעילות שלה בטיבט. אולם למה זה חשוב, או בצורה יותר בוטה: למי אכפת?

המתיחות בגבול הקרינה על היחסים הכלכלים בין שתי המדינות, ברמה שהשפיעה על היכולת של יצרנים לעבוד: לפי דיווח ב-CNN מה-26 ביוני הרשויות בהודו החלו לעצור מכולות מסין ללא הודעה מראש וללא הודעה מתי הן ישוחררו, תוקעות לדוגמה רכיבים אלקטרונים מסין הנשלחים להרכבה בהודו. ב-30 ביוני הממשלה ההודית הודיעה על החרמת 59 אפליקציות סיניות, ביניהן TikTok, WeChat ו-Weibo. כל הפעולות נעשות על רקע הפגנות וקריאות מצד אזרחים, סוחרים וחברי פרלמנט להחרים מוצרים מסין ולהחליף אותם במוצרים מקומיים. DHL הפסיקה משלוח פריטים מסין להודו עקב עיכובים במכס.

ברמה האסטרטגית להודו אין משקל כלכלי משמעותי מול סין שיכול לאפשר לה לפגוע כלכלית בבייג׳ין: 15% מהייבוא של הודו מגיע מסין ו-5% מהייצוא של הודו הולך לסין (מה שהופך את סין ליעד הייצוא השלישי בגודלו להודו אחרי ארה״ב ואיחוד האמירויות). באותו זמן רק 3% מהייצוא הסיני הולך להודו, ו-1% מהייבוא הסיני מגיע מהודו. בסה״כ הודו היא השותף ה-11 בחשיבותו לסין מבחינת היקף הסחר, אחרי מדינות כמו ברזיל ומלזיה. הודו לכן לא מחזיקה במשקל כלכלי מספיק גדול בשביל לכופף את ידה של סין בדומה למה שארה״ב עושה. זה לא אומר אבל שניו-דלהי לא תנסה לפגוע בחברות סיניות בתקופות של התלקחות בגבול.

יש לדבר שתי משמעויות מרכזיות לעסקים וחברות שחושבים לפעול במזרח אסיה בכלל ובהודו בפרט: ראשית, אם המתיחות בגבול תישאר מאפיין קבוע בין המדינות, שיבושים בשרשרת האספקה בין סין להודו ימשיכו להעיב על עסקים שעובדים בשתי המדינות. יש חברות שהקימו את שרשרות האספקה שלהן כך שהרכיבים מיוצרים בסין ואז מורכבים בהודו משום עלות העבודה הנמוכה בה  - אחת מהן היא אפל, שחלק מהאייפונים שלה מורכבים כיום בהודו. עיכובים בשרשרת האספקה בין סין להודו משמעותו עיכובים באספקה של אייפונים חדשים. חברות כאלה יהיו רגישות למתיחות בגבול שתשפיע על יכולת הייצור שלהן. חברות ועסקים שמחפשים לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהוציא את חלקן מסין חייבים לקחת בחשבון את המתיחות בין המדינות כשהם שוקלים את הודו כחלופה. אפשר ועדיף להם לבחור במדינות דרום מזרח אסיה, גם אם עלות העבודה שלהן גבוהה יותר, משום היציבות שתהיה לשרשרות האספקה.

שנית, מי שרואה את ההחרמה של מוצרים סינים או אפליקציות סיניות כהזדמנות הגדולה של חברות זרות להיכנס לשוק ההודי – טועה. הודו החזיקה ועדיין מחזיקה במדיניות ברורה של מכסי מגן והגנה על הכלכלה המקומית מפני חברות חיצוניות. הודו לא ממהרת לחתום על הסכמי סחר חופשי וההעדפה שלה למדיניות פרוטקציוניסטית היא חלק מהסיבה למה היא אינה מצליחה להשיג השפעה משמעותית בדרום מזרח אסיה החרמה של חברות סיניות לא בהכרח אומרת שמקומן יילקח ע״י חברות זרות, אלא שהודו תעדיף ייצור ופיתוח מקומי כדי להחליף אותן. אפשר ובדומה לסין בתחילת שנות ה-2000, סילוק האפליקציות הזרות תאפשר לחברות מקומיות להתפתח ולהפוך לענקים טכנולוגיים שיוכלו להתחרות גם בשוק העולמי, בדומה ל-Alibaba או WeChat. אפשר ויהיה נכון יותר לעסקים המחפשים לפעול בהודו לחפש שותף מקומי, שיאפשר להם גישה לשוק המוגן של תת-היבשת.

המתיחות בין הודו לסין תמשיך להעיב על היחסים הכלכליים בין המדינות ועל המשיכה של הודו לעסקים ויצרנים. הודו מציעה כוח עבודה זול, אך היא עדיין זקוקה לייצור היי-טק שנעשה בסין. עסקים וחברות המחפשים לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהוציא חלק מהפעילות שלהם מסין, חייבים לקחת בחשבון שהמתיחות בין שני הענקים תמשיך להתקיים.

הסכסוך המתמשך בין מעצמות העל הללו חולש על כשליש מאוכלוסיית העולם. במקביל, מתרחשים עשרות רבות של סכסוכים מזוינים משמעותיים באזורים אחרים שגם להם לא נראה סוף באופק. עולם שכזה, מבטיח המשך ביקושים הולכים וגוברים למוצרי ושירותי תעשיות ביטחוניות לסוגיהן המגוונים.

מדינת ישראל עלתה בשנה שעברה למיקום השמיני והמכובד של יצוא ביטחוני עולמי, כאשר חלק לא מבוטל ממנו קשור בעסקאות לאורך שנים עם הודו.

אסקלציה בקונפליקט הודו-סין, תביא ליצואניות ביטחוניות ישראליות, בהן חברות ממשלתיות כמו רפא"ל וחברות ציבוריות כאלביט מערכות, זרם הזמנות הולך וגובר שימשיך להשפיע על כלכלת ישראל בכלל ועל שורת הרווחיות שלהן בפרט.

 

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

21.06.2020

הגל הראשון של הקורונה הביא את רוב העולם המתועש לסגור את הכלכלות שלו בשביל למנוע את התפשטות הווירוס, מוות המוני וקריסה של מערכות הבריאות. מספר מדינות בחרו שלא ללכת בכיוון של סגירה כללית של המשק, בוחרות במקום להסתמך על ״חיסון עדרי״ או שהווירוס הוא פשוט שפעת חדשה ולא יותר מזה.

ההבדל בצעדים הביא להבדל בתוצאות: במדינות כמו גרמניה, איטליה וספרד, סגירת המשק הביאה לירידה במספר החולים החדשים והיום המדינות האלו החלו בפתיחה הדרגתית של המשק. בברזיל ובמקסיקו התעלמות מהמגפה בשלביה הראשונים והיעדר פעילות תקיפה מצד הממשלה הביאה לכך שהמדינות היום נמצאות עדיין בשיא המשבר, עם מספר חולים יומי שרק עולה. בארה״ב משום אופי הממשל שלה התגובה למחלה הייתה שונה בין מדינה למדינה, חלקן ממהרות לסגור וחלקן איטיות בתגובה. עכשיו כשניו-יורק וניו-ג׳רזי רואות ירידה במספר המקרים ומתחילות לפתוח את הכלכלה שלהן מחדש, קליפורניה, נבדה ופלורידה רואות עלייה חדשה במספר המקרים היומיים. ההפגנות הנוכחיות ברחבי ארה״ב כנראה רק יתרמו לקפיצה נוספת במספר המקרים במדינה.

גם מדינות שהשתלטו על הגל הראשון של המגפה צריכות עכשיו להתמודד עם התפרצויות חדשות. בסין צפון מזרח המדינה נמצא בעוצר מזה שבועיים. בסופ״ש של ה-12 ביוני מרכז בייג׳ין נכנס גם הוא לעוצר, אחרי התפרצות של מקרים. בסיאול חודשה מדיניות ההרחקה החברתית עד להודעה חדשה עקב התפרצות המחלה. לא יהיה מוגזם לומר שגלובאלית גל שני כבר התחיל, כאשר עוצמת ההתפרצות שלו משתנה בין מדינות שונות.

מה ההשלכות של מצב כזה? עבור מדינות שהצליחו להשתלט על ההתפרצויות שלהם הדבר החשוב ביותר יהיה למנוע ייבוא של מקרים חדשים מן החוץ. הניסיון של סין מראה שהדבר כמעט ובלתי אפשרי, כשמקרים חדשים החלו להגיע לסין מחו״ל, בעיקר ממקומות כמו רוסיה ואיראן. מדינות האיחוד לדוגמה יצטרכו להגביל את הטיסות אליהן מחוץ לאיחוד ולאכוף נהלים מדוקדקים של טיהור מטוסים, רישום ומעקב אחר נוסעים לכל מי שעלול להיות נשא של הווירוס.

מדינות כמו ארה״ב, ברזיל ומקסיקו ימשיכו לנסות ולשמור על הכלכלה פתוחה גם כשמספר החולים והמתים יעלה. כאן חשוב להבחין בטעות שרבים עושים: עצם העובדה שהכלכלה תישאר ״פתוחה״ לא אומרת שהמדינות האלו ימנעו מעצמן נזק כלכלי. למרות ששבדיה שמרה על עסקים כרגיל הצריכה הפרטית בה צנחה, משום שאנשים נוטים שלא להתקהל כשיש ווירוס שמסתובב בחוץ. מקסיקו, ברזיל וארה״ב יחווה גם הן ירידה בצריכה ללא קשר להאם הכלכלה ״פתוחה״ או לא. המשמעות היא המשל ירידה בהכנסות לחברות מסעדנות, מלונאות ותיירות.

השאלה המעניינת וזו שתבחן בחודשים הקרובים כשהמדינות הללו ינסו לשמור על ״עסקים כרגיל״ היא האם היקף התחלואה יעלה עד כדי יצירת משבר בריאותי שיביא לקריסה של מערכת הבריאות. זה היה החשש המרכזי שהביא לסגירה מלכתחילה של הכלכלות בעקבות הגל הראשון. אם ניתן לפתוח את הכלכלה ולהגן על בתי אבות כך שמערכת הבריאות אינה קורסת, אפשר ומדינות נוספות יעדיפו לשמור על הכלכלה פתוחה תוך צמצום החשיפה לאוכלוסיות בסיכון. הפתיחה לא תעלים את הנזק הכלכלי מהווירוס, אך הנזק כנראה יהיה פחות חמור מסגירה כוללת של המשק. אם לעומת זאת יתגלה שהמודל של ״עסקים כרגיל״ הוא טעות, ארה״ב תהיה הכלכלה המשמעותית ביותר לסבול מהנזק ומשום המרכזיות שלה לכלכלה הגלובאלית – הנזק שלה יקרין גם על כלכלות אחרות.

בקיץ הקרוב אנחנו נראה איך המדינות שבחרו לשמור על העוצר שלהן מתמודדות עם עולם בו חלק מהמדינות עדיין חוות התפרצויות חוזרות של המחלה ואיך מדינות אחרות מתמידות ב״עסקים כרגיל״ גם עם עלייה בשיעור התחלואה. הווירוס ימשיך לפגוע בהכנסות של חברות משום צריכה פרטית נמוכה יותר וידחוף את ארה״ב להמשיך ולהפעיל לחץ על סין להגדיל את הייבוא של סחורה אמריקנית, בעוד היא תביא את הסינים להגביר את מאמציהם לעידוד צריכה מקומית (או לכל הפחות צמיחה מקומית ע״י הקמת תשתיות והלוואות לעסקים). המתיחות בין סין לארה״ב מביאה אתה בשורות מעורבות לחברות אמריקניות: חלקן ירוויחו מן המתיחות, בעוד אחרות יפסידו ממנה. שתי דוגמאות מובהקות לדואליות הזו הן בואינג ולוקהיד-מרטין. חברות סיניות ביטלו באפריל הזמנות למטוסי  737 Maxשל בואינג, חוזים בשווי כולל של לפחות 2.9 מיליארד דולר. באותו חודש לוקהיד-מרטין זכתה בחוזה ל-78 מטוסי F-35 ממשרד ההגנה האמריקני, הזמנה בשווי 4.7 מיליארד דולר. כאחת מהספקים הגדולים ביותר של משרד ההגנה, לוקהיד קרוב לוודאי תראה עלייה בהזמנות ככל שארה״ב תמשיך ותעצים את נוכחותה במזרח אסיה במטרתה להרתיע את סין.

ההבנה שצריכה להיות היא שאנו איננו אחרי משבר הקורונה, אלא פשוט בשלב הבא שלו – אחרי שלב ההלם הראשוני, מגיע עכשיו שלב ההסתגלות והעיכול. מדינות יבחרו דרכים שונות להתמודד עם הנוכחות של הווירוס והכלכלה הגלובאלית תמשיך לסחוב את משקל הווירוס עד להגעתו של חיסון יעיל למחלה.

 

דן סלומון | אנליסט במחלקת המחקר של קבוצת אינפיניטי

14.06.2020

בזמן ששתי המעצמות הגדולות בעולם, סין וארצות הברית מתכתשות ביניהן, יש מי שמנצל את המצב וזוכה מן ההפקר

לפני כעשרה ימים התבשרנו כי חברת האצ'יסון הסינית נשרה בשלב הסופי של המכרז להקמת מתקן ההתפלה בדרום הארץ, מכרז בו זכתה IDE. ההשתתפות הסינית במכרז היא לא מקרית, אלא חלק מתוכנית על ארוכת טווח של המדינה מאסיה – "סין 2025".

במסגרת התוכנית, הענקית האסיאתית שמה לה למטרה להפוך מעצמה טכנולוגית גלובלית שמהווה תחרות אמיתית לארה"ב ומתיימרת להחליף אותה כמעצמה הגדולה בעולם.

כדי לקדם את התוכנית, משתמשת סין בבנקים המקומיים על מנת להזרים מימון זול ונוח לחברות ממשלתיות ופרטיות. אלה בתורן ישקיעו את הכסף בתשתיות, חברות ונכסים אסטרטגיים ברחבי העולם, אם דרך השתלטות על חברות או באמצעות גישה למכרזים. המימון הזול מהווה לחברות הסיניות יתרון מובנה המתבטא ביכולת שלהן להגיש הצעות מחיר זולות משמעותית ביחס למתחרות המקומיות, והן אכן מנצלות זאת.

 

אם נרצה לסמן את החוליות החלשות היכולות להוות מטרה אידיאלית לסינים, הרי שמדובר במדינות ובגופים קונצרנים אירופאיים. אירופה סובלת כבר שנים מכלכלה רעועה המתבטאת בצמיחה נמוכה ודמוגרפיה רעה. חלק לא מבוטל מהכלכלות האירופאיות נסמכות בעיקר על תוכניות הרכישה של ה-ECB שמתוקצבות מהכיס של משלם המיסים הגרמני.

משבר הקורונה, המעצים עוד יותר את הבעיות בגוש היורו, עורר את התיאבון אצל הסינים שרואים את המחירים הנוחים בהם נסחרות כיום החברות והמצוקה הפיננסית אצל חלקן ומריחים הזדמנות להאיץ את תכניתם.

אחד הסקטורים הפוטנציאליים להשקעה מצידם של הסינים הוא סקטור הטלקומיוניקציה, שצפוי לעבור שדרוג של ממש בשנים הקרובות עקב פריסת תשתיות והטמעת טכנולוגיית ה-5G ברחבי העולם.

בארצות הברית מבינים את הסיכון וההשפעה של השתלטות סינית על חברות וסקטורים מערביים על הטווח הארוך. הועדה האמריקאית לבחינת השקעות זרות ((CFIUS עובדת שעות נוספות ופועלת כבר מספר שנים לעצירת ההשתלטות הסינית על חברות וסקטורים מערביים. דוגמא קלאסית לכך היא הקמפיין האמריקאי להרחקתה של Huawei  הסינית מכמה שיותר שווקים מערביים. Huawei היא אחת משלוש החברות המובילות בעולם בהקשר של פיתוח הציוד המקיף לטכנולוגיית ה-5G. המכשור שלה נחשב אמין וזול ביחס למתחרות והממשל בוושינגטון רואה בכך איום לאומי בטחוני.

בנוסף, פועלת ארצות הברית מול ידידותיה מהמערב במטרה לשכנען לפעול כמוה ולהגביל את ההשקעות הסיניות אצלן בבית. רק לפני מספר ימים קראה הנציבה האירופית לתחרות לממשלות גוש היורו לפעול לרכישת חלקים מחברות הנמצאות בקשיים, כדי שאלה לא ייפלו לידיים זרות.

מהסתכלות על הנתונים נראה כי הצעדים המערביים לחסימת ההשקעה הסינית במערב עובדים – ההשקעה הסינית בחברות בגוש היורו יורדת זה השנה השלישית ברציפות. בעוד ב-2016 ההשקעות הסיניות באירופה הגיעו ל-42 מיליארד דולר, ב-2019 הן כבר צנחו עד ל-14 מיליארד דולר בלבד.

 

 

זו שיוצאת וזו שנכנסת

המהלך של האמריקאים להרחקת Huawei מהשוק המערבי מספק הזדמנויות אדירות לחברות המערביות שכן הוא מפנה נתח שוק גדול. מי שמצליחה לנצל את המצב עד כה ותופסת אט אט את מקומה של Huawei בהקמת ואספקת החלקים לרשתות התקשורת בעולם היא חברת Ericsson.

לאחר שבשנים האחרונות נראה היה שהחברה השבדית מאבדת מהרלוונטיות שלה, היא ביצעה קאמבק טכנולוגי מרשים ע"י תוכנית התייעלות נרחבת והשקעה בטכנולוגיות עתידיות. תוכנית ההתייעלות כללה פיטורים של כ-15,000 עובדים מהסגמנטים המשניים של החברה והעסקה של 3,000 מהנדסים במקומם. כיום מעסיקה החברה כ-100,000 עובדים בכל העולם, כאשר מתוכם 25,000 מהנדסים.

החברה השבדית מפתחת ומייצרת ציוד רשת ותוכנה ומציעה שירותי תקשורת ותפעול. כמו כן, החברה היא מהמובילות העולמיות בשוק תשתיות הרשת עם לקוחות בכל רחבי העולם. בנוסף, מחזיקה החברה באחד המאגרים הגדולים ביותר בעולם לפטנטים החיוניים לתעשיית התקשורת ולדור ה-5G.

 

 

בשנתיים האחרונות החליפהEricsson  את Huawei כנותנת שירות וספקית המכשור לרשתות התקשורת במספר לא מבוטל של מדינות מלבד ארצות הברית - גרמניה, ארגנטינה, דנמרק, נורווגיה, אנגליה וקנדה  – כולן פעלו ופועלות לניתוקה של הענקית הסינית מרשתות התקשורת המקומיות שלהן (הן עקב החשש מריגול סיני והן מהפחד מסנקציות אמריקאיות), והחלפתה בחברה השבדית. רק בשבוע האחרון זכתה Ericsson בחוזה להקמת התשתיות ואספקת המכשור לדור ה-5G  בקנדה על חשבונה של Huawei (שתפעלה את הדור הרביעי במדינה) והגיעה לסיכום עםTelefonica Deutschland  הגרמנית לאספקת מכשור דומה. החברה פועלת גם במזרח הרחוק, כאשר קיימים חוזים עם מספר לא מבוטל של מדינות אסיאתיות, כולל חוזים שנחתמו לאחרונה עם שלוש ספקיות הרשת הגדולות בסין.

 

Ericsson מחזיקה בלמעלה מ-90 חוזים והסכמים מסחריים לאספקת מכשור ושירות לתשתיות הדור החמישי והיא הספקית היחידה הפועלת בכל היבשות. החברה פועלת כיום בשני סגמנטים עיקריים – רשתות תקשורת (כ-70% מפעילות החברה) ושירותים דיגיטלים (כ-17% מהפעילות). ברבעון הראשון של 2020 הכנסות החברה צמחו ב-2%, כאשר ההכנסות מסגמנט התקשורת המתפתח צמחו בכ-5% בחישוב שנתי.

 

לסיכום, המאבק האסטרטגי בין שתי המעצמות הגדולות בעולם, סין וארצות הברית צפוי להימשך ואף להחריף. הסכמי הסחר המתגבשים לא צפויים לפתור את ההתכתשויות סביב נושאי הליבה ביניהן, לפחות לא בטווח זמן הנראה לעין. כאשר חברות משני הצדדים נפגעות מסגירת שווקים פוטנציאליים עבורן והקמת חסמים משמעותיים לחדירה לשווקים, בתוספת הפגיעה הפיננסית שמסב להן משבר הקורונה, יש כאלה שזוכות מן ההפקר ומנצלות את המצב להבטחת עתידן בעשור הקרוב.

Ericsson היא רק אחת מהן.

 

ד"ר אביחי שניר |  כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי

17.06.2020

הנשק הכי טוב של ארה"ב בהתמודדות עם הנזק שנגרם בשל וירוס הקורונה הוא הדולר. הבנק המרכזי מדפיס כמויות אדירות של דולרים, והכסף הזה מניע את הבורסות, את חבילות הסיוע הנדיבות של הממשלה, ואת החברות שממשיכות לקבל אשראי למרות הפסדים אדירים. למעשה, האמון שהצרכנים מגלים בדולר, שמתבטא בכך שהאינפלציה נשארת נמוכה למרות כמות הדולרים שנשפכת למשק, מגלה שהדולר מעולם לא היה חזק יותר.

אבל למרות זאת, הבנק המרכזי מעולם לא חשש למעמד של הדולר כפי שהוא חושש כיום. האיום הראשון על הדולר הגיע דווקא מכיוונה של פייסבוק. לפני כשנה, פייסבוק הכריזה על תוכנית להשקת מטבע קריפטוגרפי בשם ליברה. פייסבוק לא הייתה לבד בפרויקט הזה – ביחד אתה היו שותפות לפרויקט, בין היתר, מאסטרקארד, ויזה, ואי-ביי. לפי התוכנית המקורית, היה נפתח חשבון עבור כל מי שמשתמש בפייסבוק או באחת מחברות הבת שלה (בין היתר אינסטגרם וווסטסאפ). מכיוון שלפייסבוק לבד יש יותר מ- 2.5 מיליארד משתמשים, זה אומר שביחד עם חברות הבת, הליברה הייתה הופכת זמינה לכמחצית מהאנשים בעולם.

ברגע שזה היה קורה, לכל משתמש ליברה הייתה דרך קלה ומהירה לבצע קניות או לשלוח כסף, והוא לא היה צריך בשביל זה לא את הבנק ולא דולרים. כל מה שהוא היה צריך זה להיכנס לחשבון שלו בפייסבוק וללחוץ על כפתור. בלי להמיר מטבעות כשקונים מאתר בחו"ל, ובלי לשלם עמלות לבנק על החזקה של חשבון. אם מישהו בכל זאת רוצה דולרים (או כל מטבע אחר), גם זה לא בעיה – מאסטרקארד וויזה יכולות להמיר את הליברה לכמעט כל מטבע שקיים בעולם.

כשפייסבוק הכריזו על התוכנית הזאת, היו כמה אנשים שהתחילו להזיע. הראשונים שהזיעו היו בבנק המרכזי, שהבינו שפתאום יהיה מטבע חדש ובינלאומי, והם עלולים לאבד שליטה על מקור הכוח היחיד שלהם – הכסף. השניים שהזיעו היו בבית הלבן. הדולר נותן לארה"ב המון כוח; ארה"ב יכולה להטיל היום סנקציות על איראן, למשל, בגלל שהמסחר הבינלאומי מתנהל בדולר, ועובר דרך בנקים אמריקאיים בשלב כזה או אחר. אבל אם מי שינהל את הסליקה הבינלאומית זה פייסבוק, ארה"ב יכולה להטיל סנקציות על מי שהיא רוצה. כל עוד פייסבוק לא משתתפת במשחק, לסנקציות אין שיניים. בעולם שבו יש ליברה, כשטראמפ ירצה להפעיל כוח, הוא קודם כל יצטרך לבקר את צוקרברג ולקבל ממנו אישור.

אבל מי שהזיעו הכי הרבה היו מנהלי הבנקים המסחריים. בעולם שבו יש ליברה, אין מקום לבנקים שאנחנו מכירים. ראשית, בגלל שבעולם שבו יש ליברה, אנשים לא צריכים להחזיק את הכסף שלהם בחשבון עו"ש – הוא ממילא מופקד בחשבון שלהם בפייסבוק. ואם אנשים לא מפקידים כסף בבנק, לבנק אין כסף לתת הלוואות. שנית, בגלל שהיום, היתרון של הבנקים על נותני אשראי אחרים הוא שיש להם הרבה יותר מידע על אנשים פרטיים ועל חברות קטנות ובינוניות. אבל לפייסבוק יש הרבה יותר מידע מאשר לבנקים.

לפחות בינתיים, הליברה לא תקרה, לפחות לא באופן שפייסבוק תכננה. הממשל, הבנק המרכזי, והבנקים המסחריים הפעילו לחץ מרוכז על החברות שהיו שותפות לתוכנית, ואלצו אותן לעזוב, משאירים את פייסבוק עם ליברה חסרת שיניים.

אבל האיום לא נעלם. עכשיו, מי שמאיימת ללכת בכיוון הזאת היא סין. הסינים מתכוונים להשיק גרסה דיגיטלית של היואן, והמטרה המוצהרת היא להתחרות בדולר. הסינים יציעו לכל מי שרוצה, להשתמש ביואן הדיגיטלי שלהם, כדי לסלוק עסקאות באופן מהיר, יעיל, ושאיננו תלוי במערכת הבנקאות שקיימת היום. כשזה מגיע בתקופה שבה אמריקה נראית חלשה בגלל וירוס הקורונה, ההפגנות, והתלות של אמריקה במכונת ההדפסה של הבנק המרכזי, האיום הסיני נראה רציני. המזל של הדולר הוא שרוב העולם סומך על הסינים אפילו פחות מעל האמריקאים, ולכן כנראה שלא יותר מדי אנשים וחברות בעולם המערבי יפקידו את הכספים שלהם בבנק המרכזי הסיני.

בכל זאת, כדי שלא להשאיר את הסינים לבד במשחק, הבנק המרכזי האמריקאי שקל להשיק גרסה דיגיטלית של הדולר. הוא החליט שלא לעשות את זה, כדי שלא לחסל את מערכת הבנקאות הקיימת. אבל השאלה היא כמה זמן הוא יוכל להימנע מזה. יש הרבה מאוד כסף בשוק הבנקאות. עד מתי אפשר יהיה למנוע מפייסבוק, גוגל, וממדינות אחרות מלנסות לעשות לבנקים מה שאובר עשתה למוניות?

 

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

03.06.2020

ארה״ב אינה המדינה היחידה שהקורונה פוגשת בשנת בחירות: מפלגת השלטון של אנגלה מרקל רואה התחזקות בסקרים, דווקא בתקופה של משבר מנהיגותי בה. יש עוד שנה לבחירות בגרמניה, אך נראה שגרמניה בדרך לקואליציה מרכז שמאלית. אלו לא חדשות טובות לגרמניה או לאיחוד האירופי.

ההנהגה של גרמניה עושה צעדים לקראת משבר פוליטי שבמקרה הטוב ישתק אותה ובמקרה הרע יביא אותה להשקיע כסף דווקא במקומות שהיא לא צריכה. איך? הפרלמנט הגרמני מורכב כיום מ-6 מפלגות: הגדולה ביותר ומפלגת השלטון היא איחוד של הנוצרים הדמוקרטים (CDU) והנוצרים הסוציאלים (CSU). מדובר במפלגת ימין-מרכז, שתחת מרקל זזה למרכז בסוגיות כמו הגירה ותוכניות רווחה.

המפלגה השנייה בגודלה והשותפה הקואליציונית של האיחוד הנוצרי היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), מפלגת מרכז-שמאל. ה-SPD אינו מרוצה מהחברות שלו בקואליציה עם מרקל: לתפיסת המפלגה היא נאלצה לנוע ימינה ולזנוח את העמדות הסוציאליסטיות שלה בשביל השמרנות הימנית של ה-CDU/CSU. הדבר הביא ב-2019 לבחירה של הנהגה חדשה למפלגה, הנהגה שהבהירה שהיא מעוניינת להתנתק ממרקל ולנוע שמאלה.

אחת הסיבות ואולי המרכזית לרצון של ה-SPD לנוע שמאלה ולקדם מדיניות יותר שמאלית היא משום שהמפלגה הירוקה של גרמניה מאגפת אותה משמאל. המפלגה הירוקה, שנתפסה בעבר כמפלגת נושא אחד, ממצבת את עצמה היום כמפלגת שמאל עם אג׳נדה חברתית כוללת, מבלי אבל לזנוח את המטרה של מאבק בהתחממות הגלובאלית. מאז יוני 2019 הסקרים מראים שהמפלגה הירוקה עומדת להיות המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הגרמני, או לכל הפחות להיות צמודה במספר הכיסאות ביחד עם ה-SPD.

לא רק ה-SPD נלחץ אידיאולוגית. העמדות המרכזיות יותר של ה-CDU/CSU בנוגע להגירה וחילוצים במימון גרמני לחברות האיחוד הביאו לעלייתה של מפלגת ימין מובהק בגרמניה – אלטרנטיבה לגרמניה, או ה-AfD. ה-AfD מהווה כיום את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני והיא זוכה לפופולאריות גם בבחירות המקומיות במדינות מזרח ודרום גרמניה. הממסד הפוליטי הגרמני מחרים לחלוטין את ה-AfD, מה שכמובן דוחף עוד מצביעים אליו. הדבר הביא את האגף הימני במפלגה של מרקל לרצות בשינוי גישה ותזוזה של האיחוד הנוצרי מהמרכז ימינה.

המצב הזה, בו השדה הפוליטי הגרמני מפוצל בין כמה מפלגות, הוא לא ״באג״ רגעי: גרמניה עוברת מזה כמעט עשור פיצול פוליטי. קל יותר לראות זאת בממשלות של המדינות המרכיבות את גרמניה: מאז 2018 אין עוד ממשלה של מפלגה אחת באף אחת ממדינות גרמניה, והמפלגות השונות הוכיחו יצירתיות ביצירת קואליציות שונות עם מפלגות שונות. כך בסקסוניה התחתונה קיימת קואליציה זהה לקואליציה ברמה הלאומית בין ה-CDU ל-SPD, בעוד בהמבורג יש קואליציית שמאל בין ה-SPD והירוקים. הפיצולים האלה מקשים על המשילות של גרמניה, בעיקר בכל הקשור לרפורמות נחוצות לכלכלה. כל רפורמה שתהיה חייבת את אישור הפרלמנט – נאמר השקעה לאומית בתשתיות – תהיה חייבת לקבל את הסכמתן של לפחות 5 מפלגות. כך אם מרקל תחליט שהגיע הזמן לשדרג את התשתיות הדיגיטליות של גרמניה, קרוב לוודאי שהירוקים ידרשו עוד השקעה באנרגיה ירוקה והסוציאלים ברווחה.

נכון לשעה זו מרקל הכריזה שלא תתמודד בבחירות הקרובות ב-2021 והיא מנסה לוודא שמי שירש אותה כראש ה-CDU וכקנצלר ימשיך את המדיניות המרכזית שלה, של הגירה מתונה לגרמניה, איזון תקציבי והמשך תמיכה גרמנית ב-ECB. הבעיה בשביל מרקל שגם אם היא תצליח במפעל זה, ה-CDU כנראה ימצא עצמו אחרי הבחירות הבאות בקואליציה שמאלית עם ה-SPD והירוקים. קואליציה כזו תקרע בין שמרנות תקציבית מצד אחד והוצאה חברתית וירוקה גדולה יותר מצד שני. גם אם קואליציה כזו תקדם השקעה דרושה בתשתיות של גרמניה, היא תעשה זאת ביחד עם הרחבת הרשת הסוציאלית לעובדים והגדלת ההשקעה באנרגיה ירוקה. המשמעות היא סוף לאיזון התקציבי של גרמניה וחוסר יעילות: החשמל בגרמניה ימשיך להיות יקר עקב הדגש על מקורות אנרגיה ירוקים והסביבה העסקית תמשיך להיות מסורבלת ויקרה. חברות גרמניות יעדיפו להשקיע  במקסיקו, ארה״ב ומזרח אירופה במקום לייצר בבית.

השאלה הלגיטימית, אם הגעת עד כאן, היא: למי אכפת? כן קואליציה שמאלית, לא קואליציה – מה לנו ולגרמניה? המנוע הכלכלי המרכזי של האיחוד הוא גרמניה. בממוצע כ-14% מהתוצרת של חברות האיחוד מיוצאת לגרמניה. גרמניה היא גם המדינה הגדולה ביותר מבין המדינות הצפוניות שמתנגדות לגיוס חוב באמצעות אג״ח ומענקים לכלכלות מתקשות. גרמניה היא המפתח לצמיחה חדשה באיחוד – והיא המשקל המת שיכול להמשיך ולגרור אותו למטה. ללא תמיכה גרמנית האיחוד לא יצא בתוכנית המרצה כלל אירופית שכל כך נדרשת בשביל להתגבר על הפגיעה הכלכלית מווירוס הקורונה. ללא השקעה גרמנית בעצמה, סביר שהכלכלה הגדולה באיחוד תמשיך לדשדש על סף מיתון גם אחרי משבר הקורונה.

קואליצית מרכז שמאל ב-2021 היא קואליציה שתיקח את גרמניה בכיוון של עוד אנרגיה ירוקה ועוד השקעה במדינת הרווחה, בדיוק כשהכלכלה הריאלית צריכה השקעה בשדרוג תשתיות וירידה בעלות עשיית עסקים בגרמניה. מיתון בגרמניה, יחד עם משבר כלכלי במדינות דרום אירופה, יכריח את הבנק האירופי המרכזי להמשיך ואף להגדיל את ההרחבות המוניטריות שלו. החוב במדינות האירו יגדל, הצמיחה תקטן והפרויקט האירופי ימשיך לדעוך עם מאבק מתמשך בין מדינות הצפון והדרום: הראשונות רוצות להמשיך לחלק הלוואות ולדרוש צנע, בעוד השניות דורשות מענקים שניתן יהיה להפנות להמרצה כלכלית. קואליצית מרכז שמאל גרמנית אם תשבור את ההתנגדות לגיוס חוב כלל אירופי כנראה תעשה זאת עם מטרה מרכזית להגדיל את תוכניות הרווחה והמעבר הירוק של האיחוד – לא מה שדרוש לו בשביל צמיחה חדשה.

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

17.05.2020

סין נמצאת בימים אלה בקרב מאסף שמטרתו אחת: למנוע את הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית. אחרי הכישלון בדיווח מוקדם על הווירוס בווהאן, ועם החשד שהווירוס ברח בטעות ממעבדה במקום, סין נמצאת בכלל והמפלגה הקומוניסטית בפרט נמצאות במצב בעייתי מאוד, עם משבר כלכלי בבית ומשבר בינלאומי בחוץ.

עבור המפלגה משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול עליה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 סין הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב.

בשביל להבין את הלחץ על סין בכלל והמפלגה בפרט בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות. אחת השאלות הגדולות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות הוא פגיעה בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. בהתפרצות המחלה המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והכלכלה הסינית התכווצה בקצב שכמוהו נראה רק במהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳. הערכות הן שבסה״כ ב-2020 כלכלת סין תצמח ב-2.6%.

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה.

בנוסף, עם צמיחה של 2.6% המפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה שלה. המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים, וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן. צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה תביא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

 

להתראות לסין?

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

הקורונה מדגישה עבור חברות את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

 

 

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין איבדה הרבה מכוחה הרך בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר יסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודן מחזקות את הכלכלות המקומיות שלהן. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

 

קרב מאסף

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

 

 ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

30.04.2020

הנפילה במחירי הנפט לתחום השלילי היא לא ״באג״, אלא הצצה לעתיד – בחודשים הקרובים מחיר הנפט ילחץ למטה ואף עלול להגיע לתחום השלילי, לא רק מפני שהביקוש התרסק והאחסון מתחיל להיגמר, אלא מפני שיש יצרנים שימשיכו לייצר גם במחירים כמעט אפסיים, בעוד אחרים יפשטו את הרגל. אלו לא חדשות טובות לוונצואלה, עיראק או טראמפ.

 

שוק הנפט נתון כרגע בלחץ משולש: יש נפט שנקנה בזול במרץ ונעל את המחירים לחוזים עתידיים, יש ירידה בביקוש שלא מונעת מחלק מהיצרנים להמשיך לייצר ויש לנו את מאגרי הנפט שעומדים להיות מלאים לחלוטין עד סוף מאי. כל יצרני הנפט עומדים להיפגע, אך יש כאלה שעומדים להיפגע פחות מאחרים.

ההבדל במידת הפגיעות של יצרנים קשור למצב הפיננסי וקשור גם לגיאולוגיה של שדות הנפט שלהם. לא כל שני שדות נפט זהים, מה שמאפשר ליצרנים מסויימים לייצר בזול יותר מאחרים ומכריח חלק להמשיך ולייצר גם במחירים אפסיים. איך? יש עלות ייצור של חבית נפט, יש עלות לסגור באר נפט ויש עלות להפעיל באר נפט אחרי שהיא הושבתה. גם אם יצרן מפסיד על כל חבית שהוא מייצר, עדיין כדאי לו לייצר אותה לעומת הנזק שהיה אם תפסיק את הייצור לחלוטין בבאר.

דוגמה טובה לבאר כזו לזה הן בארות הנפט הישנות של הרוסים במערב סיביר. הבארות האלו חייבות הזרקה תמידית של מים בשביל להפיק מהן נפט. סגירה שלהן תביא לנפילת לחץ המים וקפיאה של הבאר. כשמחירי הנפט שוב יעלו והיצרן ירצה להפעיל את הבאר, לא בטוח שהיצרן בכלל טכנית יצליח וכמו כן לא בטוח שההון שיהיה צורך להשקיע בהפעלת הבאר יוחזר על-ידה. מכאן שיש התלבטות בקרב יצרנים מסויימים בין לסגור עכשיו באר ואולי לאבד לצמיתות את הנפט בה או להמשיך ולהפיק ממנה נפט גם אם בכמות קטנה ובהפסד ולהגדיל את התפוקה ברגע שמחיר הנפט יעלה. שיקול דומה קורה גם בשדות הפצלים בארה״ב: חלקן של הבארות דורשות לחץ הידראולי תמידי בשביל להפיק נפט. עדיף ליצרן פצלים להפסיד על באר מאשר לסגור אותה ולהפסיד אותה לחלוטין. אותו הדבר נכון גם לקידוחים בים.

יש לכן קבוצה של יצרנים שימשיכו להפיק נפט גם אם המחירים יהפכו חד ספרתיים ואפילו שליליים. וודאי, גם להם יש גבול – מתחת לרמת מחירים מסוימת גם הם יפשטו את הרגל. השאלה היא אבל לא כמה יפשטו את הרגל, אלא מי יפשוט את הרגל ראשון. כל יצרן שחותך בתפוקה עוזר ליצרנים זולים ממנו להמשיך ולהתקיים. אם קנדה, וונצואלה וארה״ב יסגרו בארות, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה יוכלו להמשיך לייצר ולבלוע את נתח השוק שהיצרנים האחרים כבר לא יכולים לספק לו נפט. בנוסף אותם יצרנים יאבדו חלק מהתפוקה שלהם לצמיתות, משום שהם לא יוכלו או לא ישתלם להם להפעיל מחדש בארות.

ככל שסביבת המחירים הנמוכה תמשיך, הרווח שהיצרנים הזולים יוכלו להשיג בסופה גדל. כשהביקוש לנפט יחזור – ויהיה זה בסוף 2020 או ב-2021 – היצרניות הזולות יהיו שם לענות לביקוש, מוכרות עוד נפט במחיר גבוה יותר. היכולת שלהן לספק את הביקוש אבל משמעותו שהמחיר עדיין ירוסן, ויצרנים שיצאו מהמשחק כנראה לא יראו סביבת מחירים נוחה לחזור להפעיל בארות שננטשו.

מי היצרנים שסביר שיצאו מהמשחק? הראשונות הן מדינות חלשות מדי להחזיק בסביבת המחירים הנמוכה. עיראק, וונצואלה, ניגריה ואנגולה כולן היו במצב פיננסי קשה עוד לפני ירידת המחרים. כשחברות אנרגיה עכשיו חותכות את ההוצאות שלהן על פרויקטים חדשים המדינות האלו לא יראו השקעה (כסף זר) למשך שארית השנה. וונצואלה ועיראק כבר החלו לחתוך את התפוקה, והן שתיהן יכנסו לגרעון תקציבי חריף במאי השנה. אנגולה וניגריה מתמודדות לא רק עם ירידה במחיר הנפט ובריחת משקיעים, אלא גם עם קפיצה בעוני וברעב בקרב האוכלוסייה שלהן. אנחנו יכולים לצפות לעלייה במתקפות הטרור בניגריה ואי-שקט גדל באנגולה, מה שרק ימשיך ויפגע כלכלית במערב אפריקה – אזור שגם ככה דועך בשנים האחרונות.

במערב שתי מדינות עומדות בפני משבר: ארה״ב וקנדה. בארה״ב מדובר בחברות פצלי השמן שאינן רווחיות מתחת ל-30 דולר לחבית, ובקנדה אלו יצרנים בחולות הנפט באלברטה. יצרני נפט באלברטה יכולים לשנע את הנפט שלהם בעיקר ע״י צינורות. עם עודף נפט בארה״ב וללא יכולת לייצא את הנפט בקלות דרך הים, מחיר הנפט באלברטה הגיע למספר חד ספרתי ואולי אפילו למחיר שלילי (אנחנו לא נדע עד סוף אפריל). חיתוך בתפוקה בקנדה כבר התחיל, והפעלה מחדש של מתקנים בשדות הנפט עלולה להיות לא משתלמת אם מחיר הנפט ישאר סביב ה-40 דולר לחבית אל תוך 2021.

חברות הפצלים האמריקניות שונות מאלו הקנדיות בכך שחלק משדות הפצלים ניתן להשבית ולשוב אליהם מאוחר יותר. למרות פשיטות רגל נרחבות בתעשייה, ארה״ב לא תאבד את התעשייה לצמיתות. אלו אבל לא חדשות טובות לטראמפ.

2020 היא שנת בחירות בארה״ב. תעשיית האנרגיה מעסיקה אנשים רבים במדינות שיהיו במרכז התחרות בין הרפובליקנים לדמוקרטים במירוץ הנוכחי. בפנסילבניה לדוגמה, שם טראמפ ניצח ב-2016 בהפרש של 44 אלף קולות, מועסקים כ-17 אלף איש בתעשיית הגז והנפט. במישיגן הוא ניצח בהפרש של 11 אלף קולות ושם 8 אלף איש מועסקים בתעשיית הנפט והגז. אולם המדינה הכי בעייתית בשביל טראמפ – ומי שיכולה להיות הפתעת הבחירות – היא טקסס.

נכון לעכשיו, טראמפ מוביל בממוצע של 2% על ביידן בטקסס, או יתרון של 170 אלף מצביעים. בטקסס מועסקים כמעט 270 אלף איש בתעשיית הנפט והגז. אם טראמפ רוצה להבטיח את המדינות המתנדנדות, אם הוא רוצה שטקסס לא תתהפך בבחירות 2020, הוא צריך להבטיח שתעשיית הנפט והגז תשרוד את המשבר.

הממשל ניסה להביא את מלחמת המחירים של סעודיה נגד רוסיה במרץ לסיום, אך נכשל לשנות את מחיר הנפט. עכשיו הממשל שוקל הטלת מכסים על נפט המגיע לארה״ב, קניית נפט למחסנים האסטרטגים של ארה״ב, תשלום לחברות הפצלים שלא יפיקו נפט או אפילו חילוץ ישיר שלהן ע״י הממשל הפדראלי. התנגדות של הקונגרס לחילוצים של חברות אנרגיה כנראה תעכב את התגובה של הבית הלבן עד שהמכה בתעשיה כבר תהיה משמעותית, מה שיפגע עוד בתעסוקה בארה״ב ותכווץ את הכלכלה. הקיץ אולי יחליש את ווירוס הקורונה, אך מבחינת יצרני הנפט במפרץ – מפרץ מקסיקו והמפרץ הפרסי – הפגיעה הכלכלית רק התחילה.

ניצן דוד פוקס | אנליסט גאו- כלכלי בקבוצת אינפיניטי

17.03.2020

ברקזיט מעולם לא היה הבעיה העיקרית של האיחוד האירופי, לא כשלעצמו. מאז תחילת הפרויקט הפוליטי של איחוד אירופה בריטניה התעקשה לשמור על ״רגל בפנים-רגל בחוץ״, מצטרפת לשוק האירופי המשותף אך משתדלת להישאר עד כמה שאפשר מחוץ למדינה האירופית המשותפת. כשהבריטים החליטו ב-2016 לפרוש מן האיחוד אי-אפשר שלא לתהות אם כמה פקידים בבריסל סיננו ״ברוך שפטרנו״.

לא, ברקזיט מעולם לא היה הבעיה העיקרית של האיחוד האירופי. איטליה היא הבעיה הכי משמעותית שלו. עבור האיחוד הברקזיט היה הדרך להראות לאיטלקים שאם הם ינסו לצאת מהאיחוד, הם עתידים לחוות את כל הסבל שחוותה הממלכה המאוחדת, החל בחוסר יציבות פוליטית בבית (מה שלא חסר לאיטלקים) וכלה בפגיעה כלכלית עקב בריחת עסקים. מבריטניה בריסל עשתה דוגמה למען יראו וייראו. עכשיו אבל עם משבר הקורונה הברקזיט עלול שלא להספיק בשביל להרתיע את האיטלקים ממרד גלוי מול האיחוד.

 

הבעיה האיטלקית

למה? בשביל להבין איך הקורונה עלול לערער את האיחוד צריך קודם להבין את הבעיה שלו עם איטליה – בעית חוב. אפשר לחשוב על בעית החוב האיטלקי כחוב היווני על סטרואידים: החוב הציבורי של איטליה עמד ביוני 2019 על 138% מהתמ״ג, או 2.4 טריליון אירו. החוב היווני לעומתו בשיא משבר החוב ב-2011 עמד על 172% מהתמ״ג או 356 מיליארד אירו. כלומר החוב האיטלקי גדול פי 7 מהחוב היווני בשיאו וכלכלת איטליה היא הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד אחרי גרמניה וצרפת.

היסטורית לאיטליה תמיד היה יחס חוב ציבורי גבוה – לפי נתוני ה-BIS החוב הציבורי עמד ב-1999 על 117% מהתמ״ג (ראה גרף). אולם עד למשבר החוב היווני התפיסה הייתה שאיטליה יכולה להחזיר את החוב, גם אם היא לווה יותר ממה שהכלכלה הלאומית שלה מייצרת. ואז בא משבר החוב היווני.

משבר החוב היווני חשף למשקיעים שגם מדינות אירופיות שנתפסות כבטוחות עלולות להודיע על חדלות פירעון ולהתנער מהלוואות עבר. אולם יוון תהיה משחק ילדים מול משבר חוב איטלקי לא רק בגלל היקפו אלא גם השפעתו על שאר היבשת.

ראשית, החוב האיטלקי כנראה גדול מדי בשביל שהבנק המרכזי האירופי (ECB) יוכל להציל את המדינה  במקרה של חדלות פירעון. במקרה היווני הייתה דרושה חבילת הצלה של כ-300 מיליארד דולר בשביל למנוע חדלות פירעון של המדינה. מהיכן אמור הבנק המרכזי האירופי אמור להביא 2 טריליון דולר בשביל להציל את איטליה? ואיך הוא יעשה זאת מבלי להביא לאינפלציה של האירו?

הצרה שאם איטליה תחליט על חדלות פירעון היא תביא לא רק לקריסה פיננסית של המערכת הבנקאית אצלה, אלא גם לפגיעה קשה במערכת הבנקאית האירופית. כ-100 מיליארד אירו מהחוב הציבורי של איטליה מוחזק ע״י משקי בית איטלקים. עוד כ-690 מיליארד אירו מוחזק ע״י בנקים איטלקיים, או 28% מסך כל החוב הציבורי. במקרה של חדלות פירעון הממשל האיטלקי ינדף כחצי טריליון אירו של נכסים.

אולם לא רק איטלקים מחזיקים בחוב האיטלקי. על-אף ההתעקשות של רומא שרובו של החוב הציבורי מוחזק ע״י איטלקים, בחינה מדוקדקת שביצע דניאל גרוס מ-CEPS (מכון מחקר עצמאי בבריסל) ביוני 2019 מראה שכ-45% מהחוב הציבורי מוחזק ע״י זרים, עם כ-410 מיליארד דולר מוחזק ע״י בנקים אירופים. בנקים צרפתים לבדים מחזיקים בחוב בשווי מוערך של כ-285 מיליארד אירו ואחריהם בנקים גרמנים המחזיקים ב-58.7 מיליארד אירו וספרדים ב-21.4 מיליארד אירו. בנוסף כשליש מהחוב האיטלקי, כ-750 מיליארד אירו, מוחזק ע״י קרנות השקעה, אם איטלקיות ואם זרות. המשמעות שכשליש מהחוב נתון למסחר יומי וללחצים של השוק. במקרה של פאניקת משקיעים מפני חדלות פירעון איטלקי, הקרנות ימהרו להיפטר מהחוב האיטלקי, מביאות את המשבר הכלכלי שהן כה ינסו להתחמק ממנו.

 

מלכוד 22

האיטלקים והבנק האירופי שניהם מודעים למצב הבעייתי של איטליה. הם חלוקים אבל איך לפתור את משבר החוב הזה. מבחינתו של הבנק האירופי המטרה המרכזית היא לשמור על יציבות האירו. אם לשם כך נדרש להקריב את איטליה – שיהיה כך. בריסל ורומא התכתשו בשנה האחרונה סביב התקציב החדש של איטליה, עם בריסל דורשת ממשלת איטליה להימנע עד כמה שאפשר מהגדלת החוב הציבורי, בעיקר ע״י צמצום ההוצאה הממשלתית.

הבעיה עבור רומא שיש לה רק שלוש דרכים להתמודד עם בעיית החוב שלה: להביא לצמיחה כלכלית, לבצע אינפלציה למטבע או להודיע על חדלות פירעון. היא אינה יכולה לעודד צמיחה כלכלית מפני שהבנק האירופי מכתיב את המדיניות הכלכלית שלה, מה שאומר שהיא אינה יכולה לקבוע באופן עצמאי את שערי הריבית או להגדיל את ההוצאה הממשלתית בשביל להמריץ את הכלכלה.

היא בהחלט לא יכולה לא לבצע אינפלציה למטבע משום שהאירו מנוהל ע״י הבנק האירופי. בניסיון לעקוף את המגבלה הזו בשנה האחרונה רומא כן בחנה את האפשרות להדפיס ״מיני שטרות אוצר״ (mini bill of treasury, or mini-BOT) שיהוו תחליפי כסף לכל דבר עניין וישמשו אזרחים לתשלום מיסים ואת הממשלה לתשלום חובות. אולם דווקא הניסיון הזה לשלם חובות באמצעות מטבע עצמאי הוא שהפחיד משקיעים, שראו בו סימן ראשון לקראת היציאה של איטליה מהאיחוד.

יציאה של איטליה מהאיחוד שוות ערך להכרזה על חדלות פירעון מבחינת השוק. בכל אחד מהתרחישים איטליה בעצם תתנער מחובות ישנים ותפגע במערכת הבנקאית האירופית. לא איטליה ולא הבנק האירופי רוצים זאת אך האיטלקים גם לא מוכנים להיות מוקרבים על מזבח היציבות הכלכלית של האירו. אז בריסל ורומא התכתשו בשנה האחרונה ונראה שכעת עם הקורונה הם עתידות לערוך סיבוב נוסף, הפעם קשה עוד יותר.

 

משבר הקורונה

בשביל להבין עד כמה גרוע משבר הקורונה לכלכלה האיטלקית מספיקים שלושה נתונים: ראשית, צפון איטליה – האזור שנפגע הכי קשה בהתפרצות – מהווה כמעט חצי מהתמ״ג של איטליה. שנית, 13% מהתמ״ג של איטליה מגיע מתיירות. שלישית, ב-2018 ביקרו באיטליה כ-5 מיליון תיירים סינים, כ-12% מסה״כ התיירים שביקרו באותה שנה במדינה. ווירוס הקורונה פוגע בלב התעשייתי של איטליה, פוגע באחד הענפים הכי חשובים למשק האיטלקי ומצמצם את הגעתם של תיירים מסין ומעוד מדינות במזרח אסיה.

זה לא שהכלכלה האיטלקית הייתה במצב טוב לפני הקורונה: היא התכווצה ב-0.3% ברבעון האחרון של 2019, עם צמיחה כוללת של 0.1% לכל שנת 2019. עם התכווצות בייצור כבר ארבע חודשים ברצף הכלכלה נתונה במיתון, מיתון שהממשלה אינה יכולה לצאת ממנו ע״י הגדלת ההוצאה הממשלתית. כעת בנוסף למיתון הקיים תהיה פגיעה כלכלית עקב התפרצות הקורונה, שתפגע בענף התיירות במדינה ובייצור שלה. אם משקיעים יפחדו שהמדינה האיטלקית אינה יכולה לשלם את החובות שלה הם ידרשו ריביות גבוהות יותר, מקשים על איטליה לשלם את החוב ומקרבים אותה עוד יותר לסף משבר.

המצב היה אולי פחות חמור אם הוא היה תופס את הכלכלה האירופית במצב טוב יותר. עם צמיחה יציבה ושער ריבית גבוה לבנק האירופי המרכזי היה עם מה לשחק בשביל לנסות ולהגדיל את הצמיחה באיטליה. אולם שער הריבית באיחוד כבר היום בשפל היסטורי והביקוש שנראה לאחרונה באג״ח איטלקי נבע כנראה בעיקר ממרדף אחר תשואה ולא ממשקיעים שבאמת מתמחרים נכון את הסיכון בחדלות פירעון איטלקית. כעת כשהסיכון עולה אותם משקיעים מוכרים את האג״ח האיטלקי בשביל נכסים בטוחים יותר כמו אג״ח אמריקני. הבנק האירופי מוגבל ביכולת המענה שלו ויאלץ כנראה לאפשר לאיטלקים לצבור עוד חוב ציבורי בעודם מנסים לצמצם נזקי הקורונה. אם הבנק לא יאפשר זאת, לאיטליה לא יהיו הרבה ברירות מעבר לאיום בעזיבת האיחוד, איום שדי בו להביא לפאניקה בשווקים. בריסל מבינה את גודל האיום ומקווה שרומא לא תחליט על אסטרטגיה של ״תמות נפשי עם פלשתים״.

 

ומה עם שאר האיחוד?

אפשר ואולי לבריסל היה יותר מינוף אילולא ששני הכוחות הגדולים באיחוד – צרפת וגרמניה – היו נתונים במשברים משלהם. גרמניה גם היא נפגעת ועוד תפגע ממשבר הקורונה, בעיקר עקב ירידה בביקוש הסיני. גם אם נניח שסין תחזור לייצר במלוא המרץ, לא סביר שהביקוש הסיני יתאושש באותה מידה – אנשים שהוציאו את חסכונותיהם על טיפול רפואי וציוד לא ימהרו לקנות מרצדס חדשה. צרפת עדיין נתונה בעיצומן של שביתות רחבות הבאות בתגובה לניסיון של עמנואל מקרון לבצע רפורמות במערכת הפנסיה הצרפתית. שני הענקים עסוקים מדי בבעיות הפרטיות שלהם בשביל ללחוץ על רומא להתיישר עם דרישות הבנק האירופי המרכזי.

בסופו של יום אבל אם איטליה תתיישר עם הבנק ואם לא בעיית החוב שלה אינה פתירה. ללא השקעה מאסיבית בכלכלה היא לא תצליח לצאת ממיתון וללא מטבע עצמאי היא אינה יכולה לעשות אינפלציה לחוב. גרמניה היא המתנגדת הראשית להשקעות מאסיביות בכלכלות הדרום, מפחדת שאם איטליה תתחיל לקבל תמריצי סיוע מהאיחוד (שימומנו בעיקר ע״י משלם המיסים הגרמני), עוד מדינות יעדיפו התנהלות כלכלית שגויה בשביל לזכות בסיוע אירופי. אולם ההתעקשות הגרמנית על שמרנות תקציבית והפחד מפני הזרמת הון מצפון לדרום היא כבר לא רלוונטית, לא רלוונטית מפני שכבר היום משלמי המיסים של הצפון ממנים את החוב של הדרום. על הגרמנים ואיתם על הבנק האירופי נותר להחליט לא אם איטליה תודיע על חדלות פירעון אלא איך האיחוד יוכל לטפל הכי טוב במשבר הפיננסי שיפרוץ כשזה יקרה.

 

האם תהיה העלאת מיסים? ומהי התוכנית לבלימת מחירי הדיור?

אמיר איל, יו"ר אינפיניטי, בתוכנית שווה כסף >> https://bit.ly/2Wj2QVB


Page 1 of 45  > >>

תקשורת ופרסום שוק ההון
כניסה לחדר הפרטי שלי
לקביעת פגישה אישית חינם עם מומחה אינפיניטי
מחקר ומידע
חינוך פיננסי TV
אינפיניטי דיגיטלי
לוח ארועים כלכליים
תגובה למידד המחירים לצרכן
ריבית בנק ישראל
אינפיניטי תקשורת ופרסום